שמה הספרותי היה פריחא בת יוסף, היא הייתה משוררת יהודייה בת המאה
ה-18 מצפון אפריקה.
פריחא בת יוסף נולדה במרוקו בשנות ה-30 של המאה ה-18.
פריחא בת יוסף היה שמה הספרותי, אך למעשה הייתה בתו של הרב אברהם בן
אדיבה. הרב עצמו היה משורר וכתב לפחות שני פיוטים שהיו נפוצים מאוד בקרב יהודי
מרוקו. [יוסף שטרית, "פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו
במאה ה-י"ח, פעמים 55, עמ' 126]
בת יוסף חיברה חלק משיריה עוד במרוקו, אך מאוחר יותר עזבה את הממלכה
והתיישבה בתוניס, כנראה בעקבות מהומות שמהן סבלו היהודים עם מותו של מולאי אסמאעיל
מלך מרוקו. [יוסף שטרית, "פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה
ממרוקו במאה ה-י"ח, פעמים 55, עמ' 125]
בעקבות מלחמת היורשים היהודים חיפשו מקלט במדינות שקטות יותר באזור,
וכך הגיע אביה של פריחא רבי אברהם בן אדיבה ביחד עם בנו ובתו לתוניס השקטה
והשלווה, וקבע את מקום מגוריו ברובע היהודי בעיר תוניס.
פריחא בת יוסף התגוררה בחדר משלה ובחדר הסמוך שכנה ספרייתה.
היא הייתה בקיאה בתורה וכתבה את שיריה בשפה העברית.
בשנת 1756, תוניס נכבשה ע"י כוחות עות'מאניים שבאו מאלג'יריה
והרס רב נגרם לעיר. הקונסול הצרפתי דיווח שאלפים נהרגו במהלך כיבוש העיר. יהודים
רבים נמלטו ומצאו מקלט בטריפולי שב-לוב השכנה. רבי אברהם יחד עם בנו ובתו נמלט גם
הוא לטריפולי, אך מסיבה לא ברורה הבת פריחא נשארה בתוניס ולא הצטרפה לאביה. בעקבות
המנוסה מהעיר ניתק הקשר בין פריחא בת יוסף למשפחתה, הבת פריחא המשוררת לא נמצאה
וסביר להניח שנאנסה ונרצחה במהלך כיבוש העיר ע"י התורכים ומקום קבורתה לא
נודע עד עצם היום הזה.
פריחא בת יוסף הונצחה בדרכים שונות, ואביה רבי אברהם שביקש להנציח את
שמה של בתו כיאה ל"תלמיד חכם", חצב מקווה טהרה במקום שבוע עמדה מיטתה,
והעמיד ארון קודש בחדר הסמוך במקום שבו עמדה ספריית בתו, והסב את חדרה לבית כנסת על
שמה. מקום משכנה של ספרייתה הגדולה הפך למקום משכנו של ספר התורה של בית הכנסת. נשים
ונערות שהיו במצוקה נהגו לבוא ולשאת תפילה במקום. פריחא בת יוסף המשוררת, לא נישאה
מעולם, הפכה "לקדושה עממית".
לרחוב שבו נמצא ביתה של פריחא ניתן השם "זנקת אלחמם" זאת על
שם המקווה שנחצב בחדרה.
לבית הכנסת ניתן השם "צלאת פריחא" והוא נחשב למקום קדוש אשר
משך אליו מבקרים ומתפללים רבים, מאז כינונו סביב שנת 1760.
בשנת 1930 לערך, כאשר הרובע היהודי היה על סף התפוררות, פונה בית
הכנסת עם היהודים לרובע היהודי החדש.
מאמר בעיתון יהודי/תוניסאי מראשית המאה ה-20 מציין שנשות הקהילה
היהודית המשיכו להתייחס אליה כאל רבנית גדולה וכ-אל צדיקה, ופנו אליה בליבן בעתות
מצוקה.
הרב הראשי בתוניסיה דוד כטורזא כתב עליה בשנת 1936, במכתב המבקש מרשויות
תוניסיה לשמר את בית הכנסת. מתוך מסמך מצורף למכתב שנשלח מהרבנות הראשית בתוניסיה
אל המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה בתוניס: "ב-1750 בקירוב, בזמן התנהלה מלחמה
בין מלך מרקש ומלך פאס במרוקו, ברחו משפחות יהודיות ידועות רבות מ-פאס מפחד מעשי
טבח ומעשי שוד של הצד המנצח. חלק מן המהגרים פנוי לאלג'יריה ולתוניסיה, וחלק נוסף
נסעו צפונה והגיעו לפלסטינה והצטרפו לקהילת הספרדים בארץ זו. בין המשפחות הללו
הייתה אחת שנשאה את השם בן-אדיב או אדיבה וראש המשפחה היה אברהם בן יצחק. זה
האחרון היה רב מכובד מאוד והוא בא להתיישב בתוניס עם אשתו ובתו היחידה פריחא,
הקטנה של 'פרחא', שהוא תרגום השם העברי 'שמחה' שמשמעותו צהלה. צעירה זו הייתה יפת
תואר ובעיקר בעלת ידע רב; היא רכבה על סוסים, עסקה במוסיקה והייתה משוררת. מיד עם
הגיעו לתוניס, האבא, שהיה עשיר, רכש בית ב-'חארה' (הרובע היהודי) והקדיש חדר
במיוחד לספרייה העשירה והמגוונת, כך אומרים, של בתו; זו בילתה את כל זמנה, ואפילו
לילותיה, בעיון ובלימוד. אולם, שנים מעטות לאחר מכן, מרדו ה-יאניצרים (החיילים
העות'מאניים) בתוניס בממשלת הביי; המורדים פלשו לרובע היהודי, עסקו במעשי שוד
וביזה וחטפו נשים וילדים; הבתים התרוקנו, המשפחות ברחו וחזרו רק אחרי שהסדר הושב
על כנו; כל אחד שב לביתו, אך פריחא היפה נעלמה; כל החיפושים אחריה לא הועילו, היא
לא נתנה סימן חיים. ההורים הכואבים שמרו את זכרה ע"י הפיכת החדר שהוקדש לה
לבית כנסת קטן ותרמו את הבית כולו לקהילה היהודית בתוניס". פריחא הייתה בין
היתר סמל לגבורה, לצניעות ולחכמה. בית הכנסת של פריחא מסמל כיום דרך שמו את המידות
הטובות של האישה היהודייה בתוניסיה ובכל צפון אפריקה, ומן הראוי שזכרו
יונצח".
ב-1863, גילה מריוס פישר בתוניס בבית הכנסת, הנושא עדיין את שמה, תשעה
פיוטים (שירים) בעברית עם אקרוסטיכון שלה.
שנים מספר לאחר מכן הוריה של פריחא שהזדקנו נסעו לחיות את שנותיהם
האחרונות בארץ ישראל, וה-'שמש' (השרת) של בית הכנסת עבר לגור בחדרים שלהם.
אנו
נוכחים לדעת שרוב חכמי יהדות תוניסיה מוצאם מ-מרוקו. באותה עת יהודי מרוקו היו
מלומדים נחשבים וכן רוב נשותיהם, שאצלן התמזגו סגולות פיזיות עם מידות מוסריות.
[יוסף שטרית, פיוטי פריחא בת יוסף ותעודה חדשה על חייה ומותה, בתוך: "דחק,
כתב עת לספרות טובה", כרך א' (יוני תשע"א), עמודים 36-42]
עפ"י מאמר מאת יוסף ביג'אוי [יוסף בן אברהם ביג'אוי נולד בשנת
1890, היה חייט וכתב בעיתונים רבים בערבית-יהודית. בשנות ה-30 הוא נתמנה לעורכו
הראשי של השבועון 'אליהודי'. לצד פועלו העיתונאי הוא גם עיבד יצירות מערבית
ומצרפתית לערבית-יהודית וחיבר סיפורים. ראה: חג'אג', עמודים 60-61], עורכו הראשי
של העיתון 'אליהודי', בערבית-יהודית, שיצא לאור בתוניס בשנות ה-30 של ה-120
[השבועון 'אליהודי' יצא לאור בתוניס בין השנים 1936-1940, בבעלותו ובניהולו של
מרדכי אוזן], ובו הוא מעלה את זכרה של המשוררת ומביא שיר נוסף מפרי עטה. המאמר
נכתב לרגל עבודות השיקום, שלא הושלמו מעולם, של השכונה היהודית (אלחארה) הישנה
בתוניס, אשר במסגרתן נהרסו בניינים רבים ורחובות שלמים [על השיקום ב-אלחארה - כך
כונו השכונות היהודיות בצפון אפריקה, פרט למרוקו - הוחלט בעיריית תוניס
הקולוניאלית ב-1930. העבודות נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ולא חודשו. על
המאמצים לשיקום הרובע היהודי בתוניס. ראה: סבאג והטל, עמודים 24-28], ביניהם בית
כנסת ישן על שם פריחה. [במאמר של ביג'אוי בערבית-יהודית 'פריחה' מאוית ב-ה, שעה
שבאקרוסטיכון של שני שיריה השם נכתב ב-א, כנהוג בכתביהם של יהודי מרוקו. במרוקו
השם פריחא רווח בקרב היהודיות וכנראה גם בקרב המוסלמיות, לא כך בקרב יהודי תוניסיה]
בית כנסת זה נבנה במאה ה-18 לזכר משוררת בשם פריחה, בידי אביה, ר' אברהם בר אדיבה
שחי במאה ה-18. בית הכנסת התקיים במקומו הראשון עד שנת 1936, ואז הועבר למקום חדש
ברובע היהודי והמשיך לשאת את שם פריחה. [תשמישי הקדושה של בית הכנסת הישן הועברו
לבניין חדש, ברחוב אל-מולה, ונקרא גם הוא 'בית הכנסת על שם פריחה'. ראה: סבאג
והטל, עמ' 65. על הקמת בית הכנסת על שם פריחה הילכו בקרב יהודי תוניס אגדות
וסיפורי עם, השונים מהמתואר במאמרו של ביג'אוי. ראה: שם, עמ' 65, הערה 12]
מן המאמר של יוסף ביג'אוי אנו למדים, כי פריחא עם אביה, ר' אברהם,
ואחיה הגיעו ממרוקו והתיישבו בתוניס סמוך לאירוע טרגי [כיבוש תוניס בשנת 1756
ע"י אלג'יריה], שבו נפגעה העיר מידי האלג'יראים, ותושביה היהודים נאלצו לחפש
מקלט לעצמם. פריחא ומשפחתה עזבו את מרוקו בגלל המהומות שהתחוללו שם והרדיפות שמהן
סבלו אז היהודים. אירוע שנשאר חרות היטב בזיכרון הקהילתי של יהודי תוניס, בגלל
מעשי הביזה, האונס וההרג של הכובשים. בני הקהילה נאלצו אז לנדוד מעירם עד יעבור
זעם, וחלק גדול מהם מצא מקלט בטריפולי שב-לוב. [על מאורעות אלה בתוניס, ראה:
הירשברג, עמ' 132. על 30 שנות מהומות במרוקו, בין השנים 1728-1757, ראה: שם,
עמודים 282-292. משפחת המשוררת עזבה כנראה את מרוקו שנים מעטות לפני כיבוש תוניס
בידי האלג'יראים. בנוסף, לאחר שהמלך מוחמד בן עבדאללה עלה לשלטון במרוקו ב-1757,
הוא הצליח לייצב את ממלכתו וגייס לשירותו יהודים רבים, ראה: שם, עמודים 285-295]
ר' אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון
והמהומות הממושכות שם בין השנים 1728-1757, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי
אסמאעיל ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. [במאמר הראשון על פריחא (שיטרית,
פריחא, עמודים 88-89) טען שיטרית, שהיא חייתה במרוקו במאה ה-18, כעת ניתן לקבוע
שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה ה-18 ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים
לחייה, עפ"י הסברה. פרט לעדותו של ביג'אוי, יש סימנים נוספים שהיא נולדה
במרוקו: תפוצת הבקשה שלה 'פנה אלינו ברחמים' (שם, שם), תפוצת השירים
הערביים-היהודיים שכתב אביה, ר' אברהם בן אדיבה, והימצאותה הממושכת של משפחת בן
אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, עמ' 86, הערה 11)]
רבי אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג'יראים, עזבו את תוניס וחזרו
אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים
אחריה לא נשאו פרי ולא נודע מה אירע לה.
פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך רבי
אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה
מיטתה [עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם 'רחוב המקווה',
כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר' אברהם בן אדיבה לזכר בתו. ראה: סבאג
והטל, עמ' 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי
הרובע], וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה.
נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה והזכירו את שמה בשעות מצוקתן.
ביג'אוי מכנה את פריחא 'רבנית' ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה,
אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך.
כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את
האקרוסטיכון 'פרחא', ומתרגמו לערבית-יהודית. הפיוט הוא שיר גאולה, הרומז כנראה
למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו.
פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, בעוד שאת הבקשה 'פנה אלינו ברחמים' היא חיברה
במרוקו. איננו יודעים אם ביג'אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא
הביאם במאמרו.
שם המשוררת היה פריחא בת אברהם (בר אדיבה), ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה
הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף 'בת יוסף' מורה על כנסת ישראל ועם
ישראל, רמז לכינוי המקראי 'בית יוסף', המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו.
לפיכך, התיבה 'בת' בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני,
'פריחא', ואקרוסטיכון פנימי, 'אברהם בר יצחק בר אדיבה', וביניהם התיבה 'בת'.
לגבי אביה, רבי אברהם בר אדיבה, נמצאו שני שירים שלו בערבית-יהודית,
שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסס על סיפורי איוב [השיר פורסם
בתעתיק פונטי, ראה: זעפרני, עמודים 128-163. שיר זה היה מוכר בקהילות מרוקו
ואלג'יריה אך לא בתוניסיה. שמו המלא של המחבר מופיע באקרוסטיכון שלאחר סימן
הא"ב בגרסאות רבות של השיר, ואינו מוזכר אצל זעפרני. השווה: שיטרית, לחקר,
עמ' 138] וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב, על עשרת הרוגי מלכות. [הקינה תפורסם:
שיטרית, קינות. פרטים ביבליוגרפיים אחדים עליה, ראה: שיטרית, עיון, עמ' 271, הערה
21. הקינה מוכרת בקהילות מרוקו בלבד ושם המחבר מופיע בה בצורת אקרוסטיכון פנימי
בסטרופות האחרונות של השיר]
ביג'אוי
מכנה את אביה רבי אברהם בר אדיבה - 'הרב הגדול', אולם מלבד משני שירים אלה, שהוא
חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של
ביג'אוי, לא נמצא שמו במסמך אחר. גם לא נמצא באיזו קהילה במרוקו הוא חי. [השווה:
שיטרית, פריחא. ראה: שיטרית, עיונים, פרק א'; שיטרית, היבטים, עמ' 183]
יצירתה
אחדים משיריה של פריחא בת יוסף השתמרו עד היום והיא ראויה לציון כאחת
המשוררות היהודיות והעבריות היחידות טרם העת המודרנית. חיבוריה נעו בין נושאים
אישיים והקשר שבין הפרט לאלוהים, לבין נושאים כלל-יהודיים כגון גאולת עם ישראל
וישועה מידי השלטון הזר.
שיריה משובצים בפסוקים רבים מהתנ"ך בצורה שמלמדת על בקיאותה
בכתבי הקודש. שירה "פנה אלינו ברחמים" הוא תחינה לקיבוץ גלויות:
רַחֱם עַל
עַם סְגֻלָּתְךָ,
כִּי הֲם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ:
מַהֵר קַבֱּץ קְהִלַּתֶךָ
אֶל הַר גְּלִילִי.
כִּי הֲם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ:
מַהֵר קַבֱּץ קְהִלַּתֶךָ
אֶל הַר גְּלִילִי.
פריחא בת יוסף, "פנה אלינו
ברחמים"; בית שני [יוסף שיטרית, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו
במאה ה-י"ח", פעמים 4, עמ' 92]
בבית אחר של השיר היא מייחלת לסיום השלטון הזר על ארץ
ישראל:
בַּת-יוֹסֵף
מְיַחֶלֶת,
הַטּוֹב מִמֵּךְ שׁוֹאֶלֶת,
מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוֹחֶלֶת
מִיָּד הַיִּשְׁמְעֵאלִי.
הַטּוֹב מִמֵּךְ שׁוֹאֶלֶת,
מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוֹחֶלֶת
מִיָּד הַיִּשְׁמְעֵאלִי.
פריחא בת יוסף, "בת יוסף
מייחלת"; בית שני [יוסף שיטרית, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו
במאה ה-י"ח", פעמים 4, עמ' 93]
הפיוט "פעמיי הרימה", להלן:
פְּעָמַי הָרִימָה, יָהּ מַצִּילִי,
אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְּטוּב טַעַם.
רְדָפַנִי אוֹיֵב גּוֹי אֱוִילִי,
וַיִגְעַר בִּי בְּקוֹל רַעַם.
חִיש הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי,
וּשְלַח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם.
אֶרְאֶה שָם אוֹרְךָ, אֶכְבּוֹש כְּלִילִי,
אֲזַי אוֹמַר: "אָמוּתָה הַפַּעַם".
[יוסף שטרית, פיוטי פריחא בת יוסף ותעודה חדשה על חייה ומותה, בתוך:
"דחק, כתב עת לספרות טובה", כרך א' (יוני תשע"א), עמ' 38]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה