מעמד האישה וחיי המשפחה
החברה במרוקו פטריארכאלית, ובה הגבר הזקן עומד בראש המשפחה. מעמדה של
האישה היהודייה היה נחות לעומת מעמד הגבר, אם כי פער בין מעמד האישה למעמד הגבר
היה גדול יותר בחברה המוסלמית.
עד פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים בשנת 1862 לא ידעה האישה קרוב
וכתוב ולא למדה, כי הלימוד נועד לבנים, כדי לאפשר להם להתפלל וללמוד תורה, ואילו
האישה אינה חייבת במצוות אלה. נשים היו שרות ומקוננות, והיו בהן צדקניות ולמדניות
ואפילו משוררת, אבל אלה היו חריגות.
למרות מצב זה היו נשים שגילו יוזמה כלכלית, ופנו לממשל בעת הצורך.
הורים ורבנים הסכימו לשלוח את הבנות לבתי הספר, כדי שילמדו מלאכות המועילות למשפחה
והמשמשות מקור הכנסה, וכן משום שראו בחינוך בבתי ספר יהודיים הגנה מפני בתי ספר של
המיסיון, שנערות יהודיות פותו ללמוד בהם.
במאות ה-19 וה-20 היו מחנכות דגולות, שעסקו בעבודה ציבורית סוציאלית.
(על כך יורחב בבלוג העוסק בנשים בעידן החדש)
האישה האידיאלית מנקודת מבטם של הגברים היא האישה הנאמנה לבעלה,
המכבדת אותו ואת הוריו וממלאת חובותיה. היא חרוצה, מסתפקת במועט, מנהלת את הבית
לפי דיני התורה, מדריכה את ילדיה ליושר ולדרך ארץ, צנועה, ורק לעתים רחוקות יוצאת
מן הבית למטרות חיוניות בלבד.
בחוץ נשקפו לה סכנות של אונס או של חטיפה ע"י מוסלמים - הללו
חמדו נערות יהודיות שנחשבו ליפות. שלא כמוסלמיות, נאסר על היהודייה לכסות את פניה
בצאתה לרחוב, והייתה חשופה לעיני זרים.
הורים נהגו לשדך את בנותיהם בהיותן בנות 3-8 שנים; הן נכנסו לחופה
בגיל 11-12, והרו מיד כשהגיעו לבגרות מינית. הנישואין היו בדרך כלל בין קרובי
משפחה או בין בני אותו מעמד כלכלי וחברתי.
החגיגות סביב החתונה היו מלוות בסעודות לפני החופה ואחריה ונמשכו
שבועות, ולכן העיקו על בעלי הכנסות נמוכות. מדי פעם בפעם תיקנו החכמים תקנות
לצמצום מספר המוזמנים והמנות, אבל אלה לא בוצעו.
הנדוניה שהביאה האישה מבית אביה הייתה שייכת לה בלבד, ולא הייתה לבעל
רשות ליהנות ממנה, אלא בהסכמתה. בכתובה התחייב הבעל שלא לשאת אישה שנייה, אלא
ברשות הראשונה. זכות זו פקעה אם הייתה האישה עקרה במשך עשר שנים לפחות, או שילדה
רק בנות, והבעל רצה גם בנים.
היו מקרים מועטים של נשיאת אישה שלישית - הפריון וההמשכיות היו נושא
מרכזי בחיי המשפחה גם מכיוון שהיו מקרי תמותת תינוקות גבוהה, והיה חשש שלא יישאר
זכר למשפחה.
אישה שלא הרתה הייתה משתמשת באמצעים מאגיים, בסגולות ובקמעות, פונה למכשפים
ולצדיקים חיים או על קבריהם של צדיקים שנפטרו.
זוגות צעירים גרו בדרך כלל בבית הורי החתן, וכך נוצרו מתחים.
לקראת סוף המאה ה-19 נטו חכמים לאפשר לזוגות הצעירים לנטוש את בית
ההורים ולגור בבית נפרד.
בכתובה היה הבעל מתחייב שישולם סכום מסוים לאשתו אם יגרשה או אם ימות.
אישה שלא מילאה את חובותיה על פי הדין הייתה צפויה לגירושין ולהפסד
כתובתה.
לפי תקנות קשטיליה, שחכמי מרוקו קיבלו, הייתה האישה חולקת עם בניה
בירושת בעלה.
האישה לא נדרשה בדרך כלל לסייע בפרנסת המשפחה; היא הייתה תופרת, רוקמת
וסורגת לצרכי הבית, ולעתים למכירה. לפי הדין, מעשי ידיה שייכים לבעל, אלא אם הותנה
אחרת בכתובה. רק אם שהה הבעל זמן רב מחוץ לבית, או נעלם, או אם גורשה האישה או
התאלמנה, הייתה עובדת גם מחוץ לביתה.
בזמן החדש, עלה מספר הנשים שעבדו מחוץ לבתיהן לשם סיוע בפרנסת המשפחה,
ולעתים הן תרמו חלק מההכנסות למטרות ציבוריות.
