דונה גרציה חנה נשיא

דוֹנָה גְרַצְיָה מֶנְדֶס - חנה נשיא חייתה בין השנים 1510-1569 בעת החדשה המוקדמת. היא נולדה למשפחת יהודים אנוסים בליסבון, בירת פורטוגל.

המשפחה ברחה מקסטיליה לפורטוגל עקב גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 והוריה אולצו, יחד עם יתר היהודים שהחליטו להישאר בפורטוגל, להמיר את דתם לנצרות בשנת 1497.

דונה גרציה, בתם של אלוורו דה-לונה ופיליפה מנדש/בנבנשתי (אחותו של פרנסיסקו מנדש/בנבנשתי). כשהייתה בת מצווה, הוריה סיפרו לה על יהדותה (עד אז החשיבה את עצמה לנוצרית). היא נקראה אחרי הטבלתה לנצרות ב-1510 ביאטריסיה דה-לונה מיקז ונודעה לימים בכינויה גראסיה או דונה גרציה.

דונה גרציה הייתה אשת עסקים, נדבנית ומדינאית יהודייה. היא פעלה למען האנוסים וקהילות היהודים במאה ה-16.

ב-1528, בגיל 18 שודכה דונה גרציה לדודה פרנסיסקו מנדס לבית בנבנשתי (שמו העברי: צמח בנבנשתי) בן למשפחת סוחרים שהתעשרו ממסחר בכסף ובתבלינים ובמיוחד בפלפל שחור שהמסחר בו בפורטוגל היה בפיקוח המוסד המלכותי בית הודו. חשיבות סחר התבלינים לכלכלת פורטוגל הייתה כה גדולה, עד כי לא אחת ניצלה משפחת מנדש מאיומי האינקוויזיציה הפורטוגזית, הודות לתפקיד שמילאה בתחום המסחרי הזה. הם נישאו בטקס יהודי חשאי במרתף ביתה, ולאחר כך התחתנו בטקס רב משתתפים שהתקיים בכנסייה.

הימים ימי שגשוגה של האימפריה הפורטוגזית כמעצמה עולמית. משפחת בנבנשתי/מנדש הייתה בין המשפחות העשירות בפורטוגל.

בעלה היה אדם אמיד, בעליו של בנק מנדס באנטוורפן בבלגיה ועסק במסחר בינלאומי ובסחר עם מדינות המזרח הרחוק. שמונה שנים לאחר נישואיהם ב-1536 נפטר בעלה, ודונה גרציה נותרה אלמנה צעירה עם בתה היחידה אנה-ריינה. לאחר פטירתו הפתאומית של בעלה בגיל צעיר התגלתה דונה גרציה, האישה היהודייה, במלוא הדרה, קסמה וכישרונה ועד מהרה ניהלה את כל עסקי המשפחה והבנק המסועפים במדינות אירופה. עושרה של דונה גרציה היה מופלג, והיא נחשבה במאה ה-16 לגבירה העשירה בעולם. עם מות בעלה התגבר לחץ האינקוויזיציה הפורטוגזית והיא נאלצה לעזוב את פורטוגל ועברה לאנטוורפן, על אף קשריה ועושרה הרב החליטה לעקור מליסבון האהובה לאנטוורפן, שם ניהל גיסה אחי בעלה, דיוגו (שמו העברי: מאיר בנבנשתי), את העסק המשפחתי שכלל גם עסקי בנקאות גדולים.

דונה גרציה עברה לאנטוורפן עם אחותה הצעירה בריאנדה דה-לונה ובן דודה ז'ואאו מיקז הידוע בשמו היהודי יוסף נשיא. אחותה בריאנדה נישאה בשנת 1539 עם דיוגו מנדש. דיוגו מנדש מינה בצוואתו בשנת 1543 את דונה גרציה כמנהלת העסק של משפחת בנבנשתי/מנדש ביחד עם אחיינה יוסף נשיא.

ב-1492 גורשו היהודים מספרד ורובם עברו לפורטוגל השכנה בתקווה לחזור לבתיהם במהרה, אך ב-1494 הם גורשו גם מפורטוגל במצוות המלך ובלחץ האינקוויזיציה. אלפי יהודים שלא הסכימו להיטבל לנצרות נאלצו להתחיל שוב בנדודים על פני ימים וארצות כדי למצוא מקלט ובית.
מצבם של יהודי ליסבון הורע. דונה גרציה, יחד עם בתה היחידה, ריינה, עברה לאנטוורפן שבבלגיה, ושם הצטרפה לעסקי הבנקאות של משפחת בעלה. באנטוורפן פעלה למען האנוסים ועזרה בהברחתם, עד שנאלצה לברוח מן העיר בגלל מוצאה היהודי.

בשנת 1544 עברה המשפחה יחד עם דונה גרציה לוונציה שבאיטליה. אך גם שם לא מצאה מנוח לאורך זמן: מוצאה היהודי נתגלה והיא נאסרה. לאחר שחרורה מן הכלא עברה דונה גרציה לעיר פֶרָארָה באיטליה, שם הצטרפה לקהילה היהודית ושם גם החליטה להפסיק את חייה הכפולים כאנוסה ולחזור ליהדות בגלוי. בפררה המשיכה בפעילותה המסחרית הענפה וגם בעזרה לאנוסים.

בשנת 1547, הסתכסכו האחיות מיקז-נשיא בנוגע לירושת דיוגו בנבנשתי/ מנדש ופנו לבית המשפט בעיר. השלטונות רצו לקחת מחצית הרכוש של המשפחה ולהחזיקו כפיקדון לטובת בתה הקטנה של בריאנדה.

דונה גרציה פנתה לדוכס של פרארה באיטליה ובשנת 1549 הכיר בתוקף ירושת דיוגו ונתן מחסה למשפחה בעירו. כל המשפחה חזרה בגלוי ליהדות והחלו להשתמש בשם נשיא כשם משפחה. בזמן שהותה בפרארה השתמשה בכוחה ובהונה להגן על יהודים אנוסים ולפדות שבויים.

דונה גרציה תרמה רבות להוצאת התנ"ך בתרגום ל-לדינו (תנ"ך פרארה).

בשנת 1552, חזרה דונה גרציה לוונציה וסיימה את הסכסוך הכספי עם אחותה בסיוע השלטונות בעיר. באותו זמן קיבלה את הזמנת השולטן סולימאן הראשון ובאותה שנה עברה לקושטא שבאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1552 עברה דונה גרציה לקושטא (קונסטנטינופול, איסטנבול), ושם חיתנה את בתה, ריינה, עם אחיינה, שחזר גם הוא ליהדות וקיבל את השם דון יוסף נשיא בשנת 1553.

דונה גרציה הייתה פעילה מאוד בחיים היהודיים באימפריה העות'מאנית ובאיטליה. מקושטא ניהלה דונה גרציה את עסקי היבוא שלה, ועשתה רבות למען קהילות היהודים גם בתחום העזרה לנזקקים וגם בתחום החינוך היהודי.

היא הרבתה לעשות צדקה וחסד ביד נדיבה. היא תרמה כסף רב לייסד ישיבה ובית כנסת הנקרא על שמה.

דונה גרציה, שילמה כסף רב למנוע את האינקוויזיציה בפורטוגל, וסייעה לאנוסים לעבור לתורכיה ולשוב לדת ישראל בגלוי. כשהגיע שמועה מ-אנקונה כי האפיפיור פאול הרביעי רצה לשרוף על המוקד את אנוסי פורטוגל שנכנסו ברשות לתורכיה, באה דונה גרציה לפני השולטן וביקשה ממנו כי ימנע את מרחץ הדמים. השולטן נעתר לבקשתה וכתב לאפיפיור שישלח אותם לחופשי, והאפיפיור מילא אחר דבריו. האפיפיור אמנם נעתר לבקשת השולטן, אך חמתו בערה על אנוסי פורטוגל וציווה לשרוף הרבה מהם, והנשארים נמלטו לפיזארו והדוכס קיבלם ברצון. כדי להכיר לו טובה ביקשה דונה גרציה מהרבנים לעשות הסכם חרם שלא יבואו היהודים לסחור באנקונה וכן בפיזארו, ורבים נענו לה ועשו זאת.

היא גם שלחה נאמני ביתה לכונן בית מסחר גדול בפיזארו קרוב לשנת 1547.

חכמי ישראל בזמנה הכירו את ערכה, והמשורר שמואל אושקא הקדיש לה את ספרו בלשון פורטוגזית נחמות לצרות ישראל אשר הדפיס בשנת 1553 ותיאר אותה בתואר "לב עמה".

גם גדולי הרבנים הפליגו בשבחה. ר' יהושע צונצין אומר עליה: הגבירה המעטירה. עטרת צבי צבאות ישראל וכו'. חכמת נשים בנתה בית ישראל בקדושה וטהרה. בחילה ואוצרותיה החזיקה יד עני ואביון להושיעם ולהרגיעם בעוה"ז ובעוה"ב וכו'. עוד חצבה עמודיה בעשותה בתים לתושביה וכו' (שו"ת נחלה ליהושע ט"י, י"ב). ראש ישיבתה היה הרב ר' יוסף ן' לב: והקדיש לכבודה ולכבוד חתנה דון יוסף את ספרי תשובותיו (ע"י הקדמתו לח"א). בהקדמת חידושיו למפ' שבועות יאמר: והיה לומדים עמדי בישיבה הגברת המעטירה ירום מעלתה חברים מקשיבים לקולי, מעיינים מובהקים וכו'. [יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), "מֵינְדֵיסְיָא, גְרַסְיָא", אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק1, עמודים 197-198, אתר HebrewBooks]

בשנת 1555, פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי בולה נגד "היהודים החבויים".

בשנת 1556, בעיר אנקונה שבמחוז מָארקַה בצפון-מזרח איטליה, גזר האפיפיור להעלות על המוקד קבוצה של אנוסים פורטוגלים באשמת חזרה ליהדות. בתגובה ארגנה דונה גרציה את חרם אנקונה - הטלת חרם מסחרי של יהודים על נמל אנקונה. החרם נכשל והאנוסים הוצאו להורג בשריפה.

היא בנתה בקושטא בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים. אחד מבתי הכנסת שבנתה עודנו עומד באיסטנבול ונקרא על שמה "לה סניורה".

בשנת 1561, היא פנתה ביחד עם דון יוסף נשיא לסולימאן הראשון בבקשת חכירה של ערים בארץ ישראל, תחילה הם ביקשו את ירושלים, ונענו בשלילה, ולבסוף חכרו את טבריה באלף דוקטים זהב לשנה והחלו לבנות את העיר וליישב בה יהודים מאירופה.

דונה גרציה נרתמה לסייע למגורשי ספרד ופורטוגל שביקשו לעלות ארצה; היא החלה לפעול למען חידוש הבנייה בטבריה והצליחה לקבל לשם כך זיכיון מן הסולטן הטורקי, סולימאן המפואר ששלט אז בארץ. חתנה (ואחיינה), דון יוסף נשיא, הצטרף לפעילותה למען שיקום טבריה.

יש אומרים כי דונה גרציה הייתה האישה המפורסמת והחשובה ביותר בהיסטוריה היהודית של ימי הביניים.

בספרו של נוסע מן המאה ה-16, מסופר על דונה גרציה ועל תגובת תושבי טבריה לבואה הצפוי לעירם: "... שמעתי מכמה יהודים פורטוגזים בדבר אישה פורטוגזית, שנמלטה ממלכות זו ברכוש גדול שהעניק לה כוח והשפעה רבה ופרסם את שמה במדינות אלו. וכיצד קנתה את העיר טבריה מהטורקי הגדול בסכום כסף גדול ובתשלום מס קבוע של אלף קרויזידיס לשנה, וכי בקיץ הבא היא תבוא מקושטא (קונסטנטינופול, איסטנבול) עם כל משפחתה לגור בטבריה ועמה כל היהודים שירצו לבוא אחריה..."; חדשות אלו הביאו שמחה גדולה לכול היהודים היושבים בארץ ישראל, מכיוון שאלה האמינו שעם התיישבותם שם חייב גם המשיח לבוא. [יצחק בן צבי, "הישוב היהודי בתקופה העות'מאנית", בתוך: יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, ההוצאה לאור-משרד הביטחון, תש"ם, 1980, עמ' 492]

"בחודש כסלו שנת שכ"ה (1564) נשלם בניין החומר בטבריה. כשהדליקו היהודים את נרות החנוכה הייתה כבר העיר (טבריה)... מבוצרת כהלכה. מלחמת המכבים ושחרור ירושלים נתגלו אז באור מיוחד... כל תפארת המשפחה החשמונאית עלתה מחדש לעיניי דונה גרציה. בבתי הכנסת קראו בקול "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול". הגבירה (דונה גרציה) הרגישה שרוח המכבים... תעזור לה להעמיד את טבריה על תילה. טבריה הבירה עדיין לא הייתה משוקמת כהלכה. התכנית המקסימה של בני משפחת מנדס (דונה גרציה ודון יוסף) עוד לא בוצעה עד תום. דונה גרציה... ביקשה בתפילות ובתחנונים את החשת בניית טבריה... כדי שהארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו תשוב להיות... המולדת של עם ישראל...". [ד"ר יעקב הרוזן, דונה גרציה ומדינת היהודים בגליל, הוצאת צור-אות, תש"ם, 1980, עמ' 225]

ב-1569, נפטרה דונה גרציה נשיא לא רחוק מהעיר קושטא, טרם הגשימה את חלומה לעלות לארץ ישראל.

מעמד הנשים בבית הכנסת ובמוסדות הצדקה בקהילה

האחווה הנשית פרחה בקהילות אשכנז בראשית העת החדשה המוקדמת מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18. בקהילות היהודיות במרכז אירופה ובמזרחה בראשית העת החדשה, במאות ה-16 וה-17 ובעשורים הראשונים של המאה ה-18, התקיימה פעילות חברתית ודתית תוססת של נשים.

חלק ניכר מפעילותן הדתית של הנשים התייחס לתחום הבית. הדבר בא לידי ביטוי בהתמסרות לניהול משק הבית כדי לתמוך בגבר לומד התורה, בטיפול בילדים ובחינוכם למצוות, באמירת תחינות אישיות ואינטימיות הנוגעות למעגל חייה של האישה, בקיום מצוות חנ"ה (חלה, נידה והדלקת נרות) שנתפסו כמצוות נשיות מובהקות.

יעברו דורות רבים עד שנשים תתחלנה להתקומם נגד מציאות זו, המצמצמת את תחומי עשייתן הדתית והרוחנית, ורק כאשר ערכי המודרנה ורעיון השוויון בין בני האדם יחלחלו לתוך החברה היהודית, רק אז הנשים תחלנה לערער על התפקידים שייעדה להן המסורת בחיים הדתיים.

גם בחברה המסורתית לא הצטמצמה פעילותן הדתית של הנשים לתחום הבית ולרשות היחיד בלבד. ברוב המקרים במוסדות ההנהגה ובמוסדות הדת נוהלו ע"י הגברים, אך בקהילה האשכנזית המסורתית התקיימה במקביל פעילות חברתית ודתית עשירה ומלאת תוכן, שהקיפה הן את מעגל השנה והן את מעגל החיים של בנות הקהילה. הייתה היררכיה פנימית, ונשים בעלות תפקידים מיוחדים זכו בה למעמד גבוה משל האחרות. לעתים נשים אלה זכו למעמדן בתוקף היותן נשואות לגברים בעלי מעמד בכיר בקהילה, ובראשן יש למנות את הרבנית, אשת הרב. אך היו גם נשים שרכשו את מעמדן בזכות אישיותן העצמאית, בזכות למדנותן או בזכות יראת השמים שלהן.

בספר הזוהר, עפ"י המסופר שם מצויים בגן עדן שישה היכלות מיוחדים שבהם שוכנות נשמותיהן של הנשים הצדקניות. היכלות אלה מופרדים מיתר הגן באמצעות פרוכת שנשמות הגברים אינן יכולות לעבור דרכה, למעט בחצות הלילה, אז מתייחדות נשמות הגברים עם נשמות הנשים. ביתר שעות היממה מצויות נשמות הנשים לבדן בהיכלות המיוחדים להן ומתענגות על זיו השכינה. בראשן ניצבות נשמותיהן של ארבע האמהות, סרח בת אשר, בתיה בת פרעה, יוכבד אם משה, ויחד עמן הן עסוקות בלימוד המצוות וטעמיהן, בהודאה ובשירת שירי שבח לקב"ה. [חלק ג', פרשת שלח לך, קס"ז, ע"ב]

תיאור יוצא דופן זה זכה לעיבודים ספרותיים רבים במהלך המאות ה-17 וה-18 במרחב התרבותי האשכנזי, חלקם בעברית וחלקם ביידיש.

תיאור יוצא מגדר הרגיל במציאות חורגת לחלוטין מהמצוי והמוכר בעולם הקהילה היהודית המסורתית. ובכל זאת, בחברה האשכנזית במרכז אירופה ובמזרחה בין המאות ה-16 וה-17 ובעשורים הראשונים של המאה ה-18 טרם חדירת תהליכי המודרנה והחילון לקהילות היהודיות, תיאור היכלות הנשים בגן עדן היה ידוע ומקובל, ובא לידי ביטוי בקשר ממשי בין התיאור הספרותי לבין מציאות החיים היומיומית בקהילות.

אירוע משמח במיוחד מפגיש את נשות הקהילה, חתונה בעיר. בני המשפחה עסוקים בהכנות אחרונות לקראת המעמד המרגש. הקהילה כולה בהתרגשות וכמה ימים לפני החופה עצמה מתחילים טקסי החתונה, ובתוכם טקסים נשיים מיוחדים.

בבוקר השבת שלפני החתונה, לאחרת סעודת השבת, מכריז עוזרו של השמש על האירוע הנשי העומד להתחיל. נשות הקהילה, והרבנית בראשן, מגיעות לבית הכלה. הן מושיבות אותה על כיסא מיוחד ומלבישות אותה בבגדים העשויים מתכריכים - כדי להזכיר את יום המוות, לעורר בה הרהורי תשובה ולשוות למעמד כולו מידה של יראה ורוממות. לאחר מכן הן שרות לפניה שירים מיוחדים שנתחברו לצורך האירוע.

טקס דומה יחזור על עצמו בבוקר יום החתונה, יום שבו הכלה - וגם החתן - צמה ורואה בו מעין יום כיפור קטן. פעם נוספת מגיעות נשות הקהילה לבית הכלה, כדי לקלוע את שערות ראשה, כאשר הרבנית היא הראשונה למעשה הקליעה. באירוע זה מעניקות הנשים לכלה  מתנות שונות, ולאחר מכן שרות שוב לפניה שירים לכבוד חתן וכלה.

שירי חתונה אלה רוויים בדברי שבח לקב"ה, בדברי מוסר לכלה להקפיד על קיום המצוות ועל מילוי חובותיה כאישה נשואה, ובדברי תפילה לגאולה ולביאת המשיח.

ספרי המוסר מאותה תקופה מזכירים גם שירים מסוג אחר, שכללו דברי פריצות וניבול פה, ובעלי המוסר התרו בשומעי לקחם שיימנעו מלשיר בחתונות שירים כאלה ויקפידו לשיר רק שירים ראויים וצנועים.

אין ספק שהעמדתה של הרבנית בראש הנשים המלוות את הכלה, והלבשתה של הכלה בתכריכים, נועדו גם הן כדי למנוע מאירועי החתונה להפוך לאירועים של קלות דעת ולטבוע בהם חותם של רצינות ויראת שמים.

אירועי החתונה נמשכים גם לאחריה, והנשים מוליכות את הכלה בשירה ובריקודים במהלכם.

בקהילת וורמייזא במוצאי השבת שלאחר החתונה הנשים המלוות שרות לא רק לפני הכלה, אלא גם לפני החתן: "והנשים, או הבתולה, משוררים שירות הנעשים לכבוד חתן וכלה, והחתן והכלה יושבין שם ושומעין". [מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, מהדורת בנימין שלמה המבורגר ויצחק זימר, ב', עמ' ס']

אירוע משמח - בן נולד. כבר שלושה ימים לפני הברית מכריז השמש ברחוב העיר על טקס קליעת הנרות, ומזמין את נשות הקהילה לביתה של היולדת. מיום זה ועד ליום הברית יגיעו הנשים לבית היולדת, יעסקו ברחיצה טקסית של התינוק ובקליעת נרות להדלקה בבית הכנסת ביום הברית.

בלילה שלפני הברית מתכנסים בני הקהילה בבית היולדת ומקיימים "ליל שימורים", שבו הם עורכים סעודה מיוחדת, קוראים קריאת שמע ועוסקים בלימוד תורה ובקריאת קטעים מ-ספר הזוהר - מעשים שנועדו להגן על התינוק מפני המזיקים. בלילה זה היה לנשים תפקיד מיוחד. בקהילות שונות ערכו בו הנשים, וביניהן הרבנית, סעודה משלהן, והיו שקיימו בו תפילות מיוחדות. בכתב יד קדום מן המאה ה-14 מציין: "נהגו הנשים להיות נעורות כל הלילה לשמור הנער כי חתן דמים הוא, וחתן צריך שימור". [כתב יד מונטיפיורי 129, דף 66 ב']

ביום הברית עצמו היו הנשים שהביאו את התינוק מביתו לבית הכנסת, שם נערכה הברית. ההליכה נתפסה כמעשה של מצווה, ומשום כך נהגו הנשים להאריך עוד ועוד את הליכתן לבית הכנסת, ולא פעם אף עיכבו את טקס הברית וננזפו ע"י הגברים.

תפקיד מרכזי נשמר לנשים בשורה של אירועים שנמשכו כחודש לאחר הלידה, בין אם הייתה זו לידה של בן או של בת. בעת החדשה המוקדמת נמנעה היולדת מלצאת מביתה במשך ארבעה שבועות לאחר הלידה בשל חולשתה הגופנית, ובעיקר בשל האמונה שבתקופה זו היא צפויה לפגיעתם של שדים ומזיקים.

ההגנה על היולדת מפני המזיקים נעשתה כמובן בידיהן של נשים. הן הקיפו את חדרה של היולדת בעיגול של נתֶר מה שהעניק לחודש שלאחר הלידה את הכינוי תקופת "העיגול" (קראייז' ביידיש) והציבו בכל פתחיו קמעות שנועדו למנוע כניסת מזיקים ושדים לתוכו.

הגדילה לעשות אישה מיוחדת ששהתה עם היולדת בכל תקופת "העיגול", שימשה אותה ודאגה לכל צרכיה. ר' יוזפא, שמש קהילת וורמייזא בן המאה ה-17, מספר: "בכל לילה מיום הלידה אישה העומדת אצלה בביתה לשמשה לוקח חרב שלופה ומסבב בו את היולדת איזו סיבובים, ואומר איזו לחשים, כידוע לנשים. וכן עושה כל לילה, ארבע שבועות מיום הלידה". [מנהגים דק"ק וורמיישא, ב', עמ' קנ"ח]

עיסוק זה במאגיה, שעשוי להיראות לנו היום נחות ובעייתי, היה באותם ימים חלק בלתי נפרד מהזרם המרכזי של העשייה הדתית, ואף זיכה את בעליו במידה רבה של כבוד ויוקרה.

תקופת "העיגול" הסתיימה באירוע חגיגי במיוחד - שבת יציאת היולדת - בה ערכו הנשים סדרה של אירועים וטקסים. הן שלחו מנות ליולדת, ביקרו אותה ואכלו עמה סעודה שלישית. שיאו של היום היה בזמן תפילת שחרית, אז יצאה היולדת מביתה בפעם הראשונה מאז הלידה לבית הכנסת. היא לבשה בגדים חגיגיים ומתחתיהם התעטפה בתכריכים, ונשות הקהילה, כשהרבנית בראשן, הוליכו אותה לבית הכנסת. כאשר הגיעה לבית הכנסת קיבלו אותה המתפללים בשירה, בניגון מיוחד של מילות התפילה שהיה שמור להזדמנויות מסוג זה: "שמחים בצאתם וששים בבואם, עושים באימה רצון קונם"; מלים שביטאו את תחושת ההקלה על שיצאה בשלום מתקופת הלידה, ואת השמחה על שיבתה לחיק הקהילה ועל יכולתה לעשות זאת שוב את רצון קונה בבית הכנסת.

דמותה של החזנית

במהלך ימי הביניים נבנו עזרות הנשים בקהילות אשכנזיות רבות כשהן מופרדות לגמרי מבית הכנסת המרכזי שבו התפללו הגברים וממוקמות במתחם אחר, או שנבנו בצמוד לבית הכנסת אך באופן כזה שרק פתח צר או חלונות קטנים קישרו ביניהם.

במאה ה-16 החל להתרחש שינוי במגמה זו, תחילה באשכנז (גרמניה וצפון צרפת) ולאחר מכן גם בפולין. בתי כנסת רבים עברו שיפוץ, ולחלופין הוקמו בתי כנסת חדשים, באופן כזה שעזרות הנשים היו חלק בלתי נפרד מבית הכנסת. ועדיין הקושי של הנשים לעקוב אחרי התפילה שהתנהלה בעזרת הגברים היה רב. המרחק בין עזרת הנשים לעזרת הגברים הוסיף להיות משמעותי, המחיצות שנבנו בין שתי העזרות מנעו קשר עין ביניהן, והיו גם בתי כנסת רבים שבהם הקשר בין שתי העזרות נעשה באמצעות חלונות קטנים בלבד.

הנחיות שהשתמרו מקהילות שונות שיש לחזור על הודעות חשובות שנאמרו בבית הכנסת פעם נוספת סמוך לעזרת הנשים, מלמדות שבדרך כלל התקשו הנשים לשמוע את מה שנאמר מעברה האחר של המחיצה. בנוסף, התפילה נערכה בעברית, שפה שרוב הנשים וחלק ניכר מן הגברים - לא הבינו.

מסתבר שהקושי שעמד בפני הנשים להשתלב בתפילת הגברים ואף לצפות בה באופן מלא, דחף אותן ליצור דפוסים של תפילה נשית עצמאית ונפרדת בעזרת הנשים. בבתי כנסת מן המאה ה-18, שהשתמרו בהם המושבים הישנים בעזרת הנשים, התגלה שהשורה הסמוכה לעזרת הגברים פנתה דווקא לכיוון עזרת הנשים והפנתה לעזרת הגברים את גבה. באופן זה כיוון התפילה של הנשים היה כלפי פנים עזרת הנשים ולא לעבר עזרת הגברים.

במקורות נשמרה שורה של עדויות לפעילותן של נשים חזניות בבית הכנסת, ובהן עדויות מימי הביניים ואף מן המאה ה-19 המלמדות על רציפות התופעה. מתוך המקורות ניתן לשרטט קווים אחדים לדמותה של החזנית - הזאָגערקע או הפֿירזאָגערין כפי שכונתה ביידיש.

החזנית הייתה אישה מלומדת שהכירה היטב את נוסח התפילה והבינה את פירושה, וגם ידעה להנעים זמירות ולשורר את התפילות ואת הפיוטים שנאמרו בבית הכנסת. היא לימדה את יתר הנשים את נוסח התפילה והנחתה אותן כיצד להתפלל, ובמקרים שעזרת הנשים הייתה מרוחקת דיה מעזרת הגברים או מנותקת ממנה, הנחתה את תפילת הנשים במקביל לתפילת הגברים ולעתים גם בנפרד ממנה. יש מי שסובר שרבות מתחינות הנשים, גם כאלה שהועלו מאוחר יותר על הכתב בידי גברים, התחברו במקורן ע"י חזניות אלה. אותן נשים גם דרשו לעתים באוזני שאר הנשים דרשות בענייני הלכה ומוסר.

דרשנית אחת כזו הייתה רבקה בת מאיר טיקטינר, מחברת ספר המוסר "מינקת רבקה", שעל מצבתה משנת שס"ה 1605, נכתב: "הייתה דורשת יום וליל לכל הנשים בכל קריה נאמנה".

קשה לקבוע עד כמה הייתה מציאותן של חזניות כאלה תופעה שכיחה, אך ללא ספק היא הייתה תופעה מקובלת ומוכרת.

בית הכנסת לנשים

אחד המועדים שלגביהם נשמרו עדויות על התכנסות של נשים לאמירת תפילות מיוחדות הוא תשעה באב, אז נאספו הנשים יחד לאמירת קינות משותפת.

הזדמנות נוספת להתכנסות נשית מיוחדת הייתה בשמיני עצרת.

בקהילת וורמייזא נהגו הנשים לערוך התכנסות כזו בין תפילת מנחה של שמיני עצרת לבין תפילת ערבית של שמחת תורה.

מנהג נשים: "בין מנחה למעריב הנ"ל, באים במלבושיהן היקרים והנאים הטובים שיש להם. ובאים בחצר החיצון של בית הכנסת, ולפני פתח החיצון של בית הכנסת דנשים. ורוב הנשים, בפרט נשים בחורות מחברים יד ליד, ובראשם נשי חתן תורה וחתן בראשית, והולכין בעיגול סביב סביב ומשוררין יגדל, וזמירות שרגילין לשרור לכבוד חתן וכלה, והכול לכבוד התורה". [מנהגים דק"ק וורמיישא, א', עמ' ר"כ]

לאחר מכן פרשו הגברים לעזרת הגברים והנשים "הולכין לבית הכנסת שלהן". בעזרת הגברים ערכו הגברים מכירה פומבית של המצוות לקראת השנה הבאה, וביניהן פתיחת ארון הקודש, הגבהת ספרי התורה וגלילתם. ואילו הנשים ערכו מכירה פומבית מקבילה בבית הכנסת שלהן. אמנם המצוות שמכרו הנשים היו שונות באופן מהותי מאלה שמכרו הגברים, ותאמו את אופי העשייה שיוחדה להן בחברה המסורתית: ניקוי בית הכנסת, שאיבת מים לנטילת ידיים, קיפול מפות ספרי התורה והכנת פתילות להדלקה בבית הכנסת. ממקורות שהשתמרו מקהילות שונות מתברר שהנשים היו להוטות לקיים מצוות אלה, ואף היו נכונות לשלם בעבורן כסף רב.

עצמאותן של הנשים בניהול מצוות אלה באה לידי ביטוי - בעצמאות כלכלית: "ודמי מצוות אינן באין לידי הגבאי צדקה, רק הנשים מחזיקות דמיהן לעצמן ועושין שתי נשים צדקניות לגבאות עליהן, והמה קונין שעווה, ומדליקין נרות בבית הכנסת דנשים כל השנה כולה". [מנהגים דק"ק וורמיישא, עמ' ר"כ-רכ"א]

צדקה

הנשים האשכנזיות פעלו כגבאיות לא רק במסגרת בית הכנסת הנשי, אלא גם במסגרת מפעלי הצדקה והחסד הקהילתיים. חלקן מונו לתפקידן ע"י הנהגת הקהילה ופעלו לצד מוסדותיה הרשמיים, וחלקן פעלו באופן פרטי ועצמאי.

הנהגות הקהילות השונות עשו מאמץ אמיתי לדאוג לצורכיהם של העניים והנזקקים. כחלק מהמאמץ זה מונו בקהילות, לצד גבאי הצדקה, גם גבאיות צדקה, שמילאו תפקיד חשוב באיסוף התרומות מן הנשים ובחלוקתן לעניות, וגם זכו להערכה רבה מן הציבור.

עם זאת, ניתן לזהות ביטויים למתח שהתקיים בין ההנהגה הנשית בקהילה לבין הנהגתה הגברית הרשמית. תקנות רבות שנשתמרו מקהילות שונות מלמדות על כך שהגבאים הטילו פיקוח הדוק על הגבאיות ומנעו מהן לחלק את הכסף לעניים כראות עיניהן. הגבאיות נדרשו לתת לגבאים דין וחשבון מפורט על הכספים שאספו, והיו מקומות שבהם הגבאים אף נעלו את קופות הצדקה שלהן במפתחות מיוחדים כדי שלא תוכלנה לפתוח אותן בעצמן.

תקנות אלה אולי מקוממות, אך במונחי התקופה ההיא ניתן לכל הפחות להבין את שורשיהן. מפתיע יותר לגלות תקנות שהגבילו לא רק את יכולתן של הגבאיות לחלק את הכספים שגבו עפ"י הבנתן, אלא גם את יכולתן לגבות כספים באופן חופשי.

קהילות שונות תיקנו תקנות שצמצמו את המקומות ואת הזמנים שבהם הותר לגבאיות לאסוף כספים לצדקה, על אף שבכך פגעו בהכנסות של קופת הצדקה. ההסבר שניתן לכך בתקנות קהילת פוזנא היה שהגבאיות נוהגות בתקיפות רבה מדי ומביישות את מי שמסרבים לתרום: "וביותר הנשים העומדות על מפתן העזרה ואינן מניחות לאיש לצאת עד שלא ישלש לקופה. ולפעמים גם מזלזלות בנשים ובזו הלשון פונות הן: לדבר אכילה יש לכן מעות ולשלשל לא? אוי לאותה חרפה. וכן לא יעשה". [פנקס הכשרים של פוזנא, מהדורת דב אברון, ס"י תמ"ו]

הסבר אחד שאפשר לתת להאשמה זו שהוטחה בגבאיות הוא שלא היה הבדל של ממש בין התנהגותן לבין התנהגותם של הגבאים הגברים, אלא שבשל הציפיות השונות של החברה מנשים ומגברים נתן הממסד הגברי פרשנות שונה למעשיהם הדומים. מה שהוערך כתקיפות ראויה כאשר נעשה ע"י גבר, נתפס כתוקפנות, כעזות מצח וכחוצפה כאשר נעשה ע"י אישה, שממנה ציפו לנהוג בצניעות ובהכנעה.

הגבאיות פעלו בתקיפות רבה יותר מזו של הגבאים בשל תחושת שליחות מיוחדת בשירותן של הנשים העניות בקהילה - היתומות, האלמנות והמשרתות - שהיו החוליה החלשה בחברה, ושבמסגרת הקהילה המסורתית הפטריארכלית חסרו את הגבר שיגן עליהן ושידאג לצורכיהן.

יש עדויות רבות לכך שהנשים העניות קופחו במסגרת חלוקת הצדקה שנעשתה ע"י פרנסי הקהילה, וסביר להניח שהגבאיות ראו עצמן מחויבות לצאת להגנתן ולהיות להן למשענת.

בתקנה אחרת מקהילת פוזנא, רומזים פרנסי הקהילה שדחיקת רגליהן של הגבאיות נובעת מכך שהצלחתן בגביית הכספים באה על חשבון קופת הצדקה הרשמית של הקהילה.

הגבאיות יכלו לזכות בהערכה ובכבוד מצד הפרנסים כל עוד לא היוו איום עליהם, אך משעה שהצלחתן הייתה רבה מדי נעשו ניסיונות לצמצם את כוחן ואת סמכותן.

מסע בעקבות דונה גרציה

העובדה ששמה של דונה גרציה, אישה שהייתה תופעה יוצאת דופן בתולדות העם היהודי, נותר מוצנע בין דפי ההיסטוריה, אינה צריכה להפתיע. ההיסטוריה הכתובה של כל העמים בכלל, וזו של עם ישראל בפרט, נכתבה בידי גברים שהקפידו להתעלם בשיטתיות מחלקן של הנשים בחיים הציבוריים. מקומן, כמו כבודן, היה בבית פנימה, בגידול הילדים ובטיפוח המשפחה. אבל דונה גרציה חרגה מהמקום הצר הזה, ומעלליה עיצבו את ההיסטוריה לא פחות מהגברים בימיה. את זה איש לא יוכל לקחת ממנה.

באחד הימים של שנת 1545 נעצרה מרכבה הדורה ליד ארמון אבן מרהיב לא הרחק מכיכר סן מרקו בוונציה. זה עתה הושלם מסע יבשתי ארוך ומסתורי שהחל באנטוורפן שבבלגיה, עבר דרך ליאון שבצרפת ומילאנו שבצפון איטליה עד שהגיע אל העיר הציורית ונציה. דלת המרכבה נפתחה והאישה העשירה ביותר בעולם, אלמנה צעירה בשנות ה-30 לחייה, הניחה את כף רגלה על מרצפות האבן של העיר.

ליסבון

ביאטריצ'י די לונה נולדה בליסבון, פורטוגל. ילדותה עברה עליה בבית הוריה המהודר, עם משרתים רבים ותפילות יום ראשון בכנסייה הענקית של העיר. למרבה תדהמתה גילתה כי במרתפי הבית הדליקו בכל שבוע נרות בחשאי. כשהגיעה לגיל בת מצווה גילתה לה אמה כי שמה הוא חנה נשיא וכי היא יהודייה, בת למשפחת אנוסים ממגורשי ספרד. כמה שנים אחר כך, כשפגשה את בחיר ליבה פרנציסקו מנדס, שמחה לגלות כי גם הוא יהודי מומר ושמו צמח בנבנישתי. במהלך השנים חרב האינקוויזיציה הייתה תלויה מעל ראשם והוסרה מעת לעת הודות לעושרה של המשפחה, שעסקה במסחר בינלאומי שעיקרו יבוא פלפל שחור מהמזרח, והודות לקשרים קרובים עם בתי מלוכה אירופאים. לבסוף, בשנת 1536 נאלצה המשפחה לעזוב את פורטוגל, לעקור ללונדון ומשם לאנטוורפן שבבלגיה, שהייתה אז אחד ממרכזי הסחר החשובים באירופה. לאנטוורפן הגיעה חנה נשיא, היא ביאטריצ'י די לונה, כשהיא מוכרת בשם דונה גרציה.

אנטוורפן

את המעבר מלונדון לאנטוורפן כ"נוצרייה טובה" הסדיר דיאגו מנדס - הוא מאיר בנבנישתי, אחי בעלה צמח - שעמד בראש בנק מנדס ונשא לאישה את בריאנדה, אחותה הצעירה של דונה גרציה. באנטוורפן נעשתה דונה גרציה אשת המעמד הגבוה, מקורבת לאצולה וידידתה הטובה של מריה מלכת ארצות השפלה, אחותו של הקיסר קרל החמישי מלך ספרד. אחרי מותו של בעלה העשיר, איש העסקים והמסחר הבינלאומי, כל הון המשפחה וניהול העסקים העצומים עבר לשליטתה והיא נכנסה לנעליו והפכה לאשת עסקים ממולחת ביותר. קשריה עם בתי המלוכה ומהלכיה בתוכם סייעו לה לחזק את פעילותו של בנק מנדס שבשליטתה ולהרחיב את ערוצי המסחר בכל אירופה.
במקביל לפעילות מסחרית בינלאומית ענפה מעל לפני השטח, החלה דונה גרציה בפעילות חשאית, ענפה לא פחות, להצלת אחיה היהודים האנוסים שגורשו מספרד ומפורטוגל ונדדו ממקום למקום כבר יותר מ-30 שנה. ביתה באנטוורפן היה למטה המרכזי וממנו נשלחו הוראות והנחיות לכל סוכניה באירופה. סניפי הבנק המשפחתי מנדס אפשרו לבצע בכל אירופה פעולות כספיות נסתרות ועלומות למען היהודים. כך למשל, קנו סוכניה את רכוש היהודים המגורשים על מנת שלא יימכר בפרוטות לנוצרים תאבי ממון, תמורת שטר מיוחד (Letter de Change) שהונפק להם ע"י בנק מנדס. עם הצגתו יכלו היהודים לקבל את הערך המלא של רכושם במקום החדש שבו בחרו להתיישב.

ונציה

בשלהי המאה ה-16 הייתה ונציה עיר החלומות של כל איש בעל עסקים חובקי עולם. ונציה נודעה זה מאות בשנים כאימפריה ימית וכשער המרכזי לסחורות היקרות שהגיעו מהודו, סין וארצות המזרח הרחוק לאירופה. עם גילוי הדרך הימית להודו, דרך כף התקווה הטובה, ע"י וסקו דה גמה בסוף המאה ה-15, החל להיסדק מעמדה של ונציה. דונה גרציה מגיעה לוונציה בשנת 1545, באחת התקופות היפות בתולדותיה של העיר, תקופת הפריחה, שהמושג לה דולצ'ה ויטה "החיים המתוקים" הולם אותה כראוי. בתקופה זו פרחו האמנות, האדריכלות, הספרות והמדע. אז עוצבו מחדש הארמונות והבניינים לאורך הגרנד קנאל, תעלת המים המרכזית של ונציה, שיופיים נראה עד היום.
הקהילה היהודית הקטנה חיה בוונציה מאות שנים ועם הגעתן של קבוצות יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל אליה התרחבה מאוד. היהודים נתרכזו באזור בתי היציקה, "ג'טו" בשפת המקום. כאשר נכפה עליהם שלא לצאת בשעות הערב מאזור זה הפך המושג ג'טו למה שאנו מכירים כ"גטו יהודי". דונה גרציה גרה בבית מידות סמוך לארמון הדוג'ה (הדוכס), ולשלטונות העיר היה ידוע שהיא "נוצרייה חדשה", דהיינו בת למשפחה יהודית שהמירה דתה. פרנסי ונציה נהנו מאוד מנוכחותה של הגבירה העשירה בעולם, שפעילותה העסקית הכניסה ממון רב לקופת המדינה. כל אותה העת המשיכה דונה גרציה בפעילותה החשאית למען היהודים.
ונציה של אז הייתה בירה בלתי מוכתרת של עולם המסחר והתרבות, מרכז לנציגי כל הלאומים, סוחרי כל המדינות, שגרירי כל האומות. חיי העושר וה"שקט התעשייתי" נקטעו כאשר אחותה של דונה גרציה חשה שהיא אינה מקבלת די כסף מהאוצר המשפחתי לטובת חיי התענוגות נטולי הדאגות שרצתה בהם, והלשינה על אחותה הגדולה כי איננה "נוצרייה טובה" וכי היא מסייעת ליהודים בכספה. חרב המאסר באשמת בגידה בנצרות עמדה מעל ראשה של דונה גרציה ואיימה על כל נכסי המשפחה. כאן נכנס לסיפור גיבור נוסף, ז'אן מיגואיס, בן אחיה של דונה גרציה, שהיה גבר יפהפה, דובר שפות רבות ובעל כשרון טבעי ליחסי ציבור ולדיפלומטיה.

פרארה

ז'אן מיגואיס, המוכר היום לכל בשמו היהודי דון יוסף נשיא, דאג לעדכן ולעניין את הסולטן הטורקי, שליט האימפריה העות'מאנית הענקית, בקשייה של דודתו דונה גרציה, הגבירה העשירה בעולם. הסולטן דאג להבהיר לשלטונות ונציה שהיא נתינה בכוח של הסולטנות הטורקית ואוי למי שיעז לגעת בה. גם דונה גרציה עשתה מעשה והעתיקה את מרכז חייה ומגוריה לנסיכות פרארה. שלטונות פרארה הליברליים אישרו לדונה גרציה לחזור לדתה באופן רשמי ולהיות יהודייה בגלוי. חייה של דונה גרציה השתנו מקצה לקצה. לא עוד חיי זוהר נוצצים, לא עוד חיים נוצריים וטקסיים דתיים מבוימים, אלא חיים יהודיים, ומנהיגות של אישה יהודיה. דונה גרציה הקימה בפרארה מטה מרכזי לטיפול בבעיות העם היהודי וקהילותיו בכל אירופה. ביתה הפך לבית-ועד לנציגי קהילות ויחידים אשר באו ויצאו בגלוי הודות לעזרתה הכספית והארגונית. כשדונה גרציה הגיעה לפרארה בשנת 1550 היא הייתה כבת 40.

נדיבותה ועזרתה לא ידעו גבול וסכומי הכסף שהעניקה לא היו מביישים אפילו את הסוכנות היהודית של המאה ה-20. עכשיו התגלתה עוצמת הארגון החשאי של סוכניה, שהיו פרושים כמעט בכל ארצות אירופה. השם דונה גרציה נישא בהערצה ובתפילה בכל הקהילות היהודיות באירופה. מנהיגותה ונדיבותה זכו לגילויי הוקרה ובעיר פרארה הוטבע מדליון עם דמותה. במימונה המלא הודפס "תנ"ך פרארה" התנ"ך הראשון בתרגום לספרדית, שהוקדש לה ברחשי כבוד, הערכה והוקרה. משהעיבו השמים גם בפרארה החלה דונה גרציה בארגון נכסיה הרבים לקראת העברתם לעיר הגדולה קושטא, איסטנבול של היום, מקום מושבו של הסולטן. אבל המסע מאיטליה לקושטא לא היה קל ופשוט.
בסוף 1552 עוזבת דונה גרציה את אדמת איטליה בדרכה אל בירת הסולטן הטורקי, קושטא (היום איסטנבול). אלא שהמסע התארך, ולאירועים במהלכו נודעה חשיבות ממדרגה ראשונה לעם היהודי. נתיבה הארוך של דונה גרציה התפתל מפרארה אל אנקונה שבאיטליה, משם בדרך הים אל ראגוסה (היום דוברובניק שבקרואטיה), בדרך היבשה אל סלוניקי, כיום בירת מקדוניה אשר ביוון, ומשם אל איסטנבול בדרך היבשה.
כיבוש קושטא ע"י הטורקים בסוף המאה ה-15 נתפס בעולם היהודי כמלחמת גוג ומגוג המבשרת את ביאת המשיח. הידיעה על ניצחון המוסלמים הביאה לגל הגירה עצום ממערב ומרכז אירופה הנוצרית אל מחוזות השליטה של הסולטן הטורקי. העולם המוסלמי פתח את שעריו בפני היהודים במחוזות אגן הים התיכון, צפון אפריקה, יוון, הבלקן וטורקיה. אילו יכולנו להנציח במצלמה היסטורית את 50 השנה מאז גירוש ספרד ופורטוגל, מ-1492 ועד 1552, בנתיבי הים והיבשה, היינו עדים לשיירות בלתי פוסקות של יהודים מכל רחבי אירופה אל גבולות האימפריה העות'מאנית המוסלמית. כל אונייה וכל שיירת כרכרות הביאו עימן מהגרים יהודים נוספים שהתיישבו לאלפיהם בערים שבשליטת האימפריה העות'מאנית. קהילות יהודיות קטנות ביוון, בבולגריה, ברומניה ובצפון אפריקה תפחו לממדים נרחבים. בכל עיר הוקם בית כנסת, ובערים הגדולות היה ליוצאי כל עיר ועיר מספרד ופורטוגל בית כנסת משלהם. היהודים אמנם הקפידו לא להתערב באוכלוסיות העיר, אולם כישרונם ומומחיותם הביאו פריחה כלכלית בכל מקום, ובקיאותם במקצועות מיוחדים הקנתה להם מעמד חשוב בכלכלת האימפריה.

אנקונה

דונה גרציה יצאה מפרארה אל עיר הנמל אנקונה שלחוף הים האדריאטי.

בראשית 1553 אישר האפיפיור במפתיע תנאים מיוחדים ליהודים שחפצו לגור באנקונה: פטור מענידת סמלים מיוחדים ומהטבלת ילדיהם לנצרות נגד רצונם. אותה האפיפיורות שעודדה את האינקוויזיציה ברחבי פורטוגל וספרד, ואת מלך פורטוגל לדחוק ביהודים להגר ממנה, התירה להם לשוב ליהדותם תחת שלטונו באנקונה. אנקונה הפכה אפוא למקלט מבוקש עבור המהגרים החדשים מפורטוגל, שהתארגנו עד מהרה בקהילה נפרדת והקימו בית כנסת משלהם. נמל אנקונה הפך להיות השער למסחר עם המזרח הקרוב והרחוק. ונציה, שהייתה במשך מאות שנים "בעלת המפתח" לסחר הבינלאומי מן המזרח לאירופה, נלחמה בעור שיניה ביריבתה החדשה, שפתחה שעריה ליהודים ולסוחרים מוסלמים מכל רחבי האימפריה העות'מאנית. לפיכך לא פלא שדונה גרציה ראתה חשיבות מיוחדת בביקור אצל קהילת יהודי אנקונה. נציגיה וסוכניה של הגבירה העשירה בתבל ביססו את מעמדם בעיר הנמל החשובה הזו, אך לא בזאת נודעה אנקונה בהיסטוריה היהודית, אלא דווקא בחרם שהטילה עליה דונה גרציה ב-1555 בעקבות העלאתם על המוקד של 25 יהודים ושריפתם חיים לעיני כל בכיכר העיר. החרם בפקודתה של הגבירה שיתק את נמל אנקונה, והמחיש את כוחה האדיר של אשת העסקים והכלכלה הבינלאומית. מאנקונה הפליגו דונה גרציה ואנשיה לראגוסה, עיר הנמל החשובה שלחוף הים האדריאטי בצד היווני, ששכנה לחוף מפרץ נהדר. הזמן: ראשית 1553. דונה גרציה מתקבלת בחגיגיות ע"י השלטונות, ששמעו זה עליה ועל עושרה. השלטונות בראגוסה עושים כל מאמץ כדי לסייע לה באחסון רכושה ובהעברתו וכן עושים למענה ויתורים מנהלתיים רבים, ביודעם כי תגמול להם על כך.

סלוניקי

מראגוסה יצאה הדרך הבטוחה ביותר ביבשה, הדרך הרומית העתיקה ויה אגנטיה, אל העיר סלוניקי. סלוניקי, שנוסדה 300 שנה לפני הספירה, נקראה אז תסלוניקה, על שם אחותו של אלכסנדר הגדול, ובמהרה נעשתה לעיר החשובה במקדוניה. סלילת ויה אגנטיה, שעברה דרך הבלקן שלחוף הים האדריאטי ועד חוף הים השחור, הפכה את סלוניקי לצומת תחבורה ומסחר ראשון במעלה. עם השלמת הכיבוש העות'מאני ב-1430 נהרו אלפי יהודים מספרד אל העיר, ומספרם התעצם אחרי גירוש ספרד ופורטוגל.
סלוניקי הייתה אז מעין עולם יהודי בפני עצמו; יהודים מצרפת, איטליה, פורטוגל, ספרד, גרמניה, הונגריה וארצות אחרות גדשו אותה. היהודים שלטו במסחר, בתעשייה ובמלאכה. הדייגים, הסבלים ופועלי הנמל היו יהודים, והשליטה היהודית שם היתה כה גורפת, עד כי במשך 400 שנה כמעט אי אפשר היה לפרוק מטעני אוניות בשבת. לכל קהל בסלוניקי היה בית כנסת משלו ולכל בית כנסת צורף בית מדרש, עד שהעיר הפכה לאחד ממרכזי התורה המפורסמים בעולם היהודי. חכמים ורבנים, מלומדים ופילוסופים יהודים מכל העולם התקבצו בה ושמעם נודע בכל העולם היהודי. תעודה מן הגניזה היהודית מספרת שאליהו הנביא התגלה לתושבי "שלוניקייה", אגדה שמשכה לעיר יהודים רבים מכל מדינות האזור, שהתקבצו כדי לעלות לארץ ישראל.

סביבה כזאת בודאי לא נעלמה מעיניה של דונה גרציה, שהגיעה לעיר במהלך מסעה וייתכן אף שביקשה להקים בה את ביתה, אלא שהסולטן הטורקי, שחפץ ביקרה ולא פחות בעושרה הרב, התעקש שתגור בקושטא בירתו.
הקהילה היהודית בסלוניקי, שהתקיימה בתפארתה במשך 400 שנה, נגדעה ונכרתה לגמרי בשואה. סלוניקי העיר הפכה, יחד עם יתר חלקי מקדוניה, לחלק מיוון בשנת 1913.

קושטנטינופול

בשערי קושטא מסלוניקי שמה דונה גרציה פעמיה לעבר קושטא, היא איסטנבול בירת הסולטן הטורקי. טקס מלכותי נערך לכבודה עת נכנסה אניית הסולטן לנמל קושטא ועל סיפונה הגבירה הנעלה. דונה גרציה התקבלה בעיר בכבוד מלכים, כשפמליה גדולה של יהודים, ספרדים ופורטוגלים מלווים אותה. כולם דיברו אז בשבחה והזכירו את דרכה המזהירה של הלוחמת עזת הנפש. אפילו הסולטן בכבודו ובעצמו בא להקביל את פניה, וכמוהו גם צירי המלכים (מלכי אירופה) ושליחים ממדינות שונות. בדו"חות שהעבירו ללשכות המלכים ומושלי אירופה השתדל כל אחד מן המדווחים להבהיר לממונים עליו את החשיבות הרבה של "הכבוד הגדול שחלקו כולם ליהודייה".
באחד הימים נכנסה לקושטא גברת פורטוגזית, שקראה את עצמה בשם דונה ביאטריצ'י מנדס והייתה עשירה מאוד, בלוויית 40 פרשים וארבע מרכבות המהודרות ובהן גבירות ספרדיות ומשרתות, כתב הסופר הספרדי אנדריס לאגונה בספר זיכרונותיו: "הכבודה אשר איתה לא הייתה פחותה מזו של דוכס ספרדי, אולם עושרה הצדיק את ההדר. על בואה הודיעו רשמית לחצר המלכות...".

אלף לילה ולילה בקושטא בשנת ה' שי"ג לבריאה, 1553 לספירת הנוצרים ו-961 להיג'רה, הגיעה דונה ביאטריצ'י די לונה, כעת גרציה-נשיא, לתחנתה האחרונה, קושטא. בת 44, מנצחת, שבעת הרפתקאות.

איסטנבול, היא קונסטנטינופול בשמה הראשון ובלשון יהודי התקופה קושטנטינופול או קושטא בקיצור, היתה אבן שואבת ליהודים רבים מסוף המאה ה-15 (גירוש ספרד) ועד המאה ה-18. סובלנותם של המנהיגים העות'מנים המוסלמים אפשרה לבני העם הנרדף לחזור לקיים חיים גלויים ונורמליים, והיהודים, מצידם, תרמו תרומה מכרעת לכלכלת האימפריה, מה שהיה גורם מכריע לא פחות בפתיחת השערים לקראתם.

באיסטנבול של המאה ה-16 היתה מזיגה נפלאה של תרבויות ממזרח וממערב. נציגים דיפלומטיים מכל מדינות אירופה מילאו תפקיד מרכזי במשחק הפוליטי. סוחרים מהודו ומסין, מרוסיה, מאנגליה, מפורטוגל ומאיטליה ניהלו בקושטא עסקאות כלכליות בקנה מידה עולמי. סחורות המזרח הרחוק והקרוב, שעדיין עברו אז בים התיכון וביבשה, נתונות היו לשליטת האימפריה העות'מאנית, בין אם בידי צבאה ובין אם בידי שודדי הים שהיו נתונים למרותה. תרבות שלמה ומגוונת, מלאת קסם אוריינטלי, שיצרה אורחות חיים מיוחדים, מאכלים מגוונים, מוסיקה, לבוש ואופנה, חפצי ריהוט ועוד.

ארמון הסולטן בטופקאפי אשר באיסטנבול היווה מוקד משיכה מיוחד לנציגי השליטים האירופאים. הרמון הנשים של הסולטן שבתוככי הארמון היה התגלמות מוחשית של סיפורי אלף לילה ולילה לכל אישיות רמת מעלה שהוזמנה אליו. בקרבת הארמון נמצא מסגד איה סופיה הידוע, שהיה קודם כנסייה חשובה ביותר בעולם הנוצרי. העושר והפריחה שרו בכל. בתוך הכוורת הבינלאומית הרוחשת של איסטנבול חיה לה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתפוצות עם ישראל במאה ה-16.

בצד האירופאי של איסטנבול. בסמטאות גאלאטה. שהיו כולן שכונות יהודיות. שם בתי הכנסת נווה שלום ונווה צדק, לא רחוק ממגדל גאלאטה.  כמעט 500 שנים עברו מאז תקופתה של דונה גרציה, ורק עתה נפתח המוזיאון היהודי באיסטנבול, השוכן בבית הכנסת היהודי הגדול אשר מתחת למגדל.

כך תיאר אותה בזיכרונותיו התייר הגרמני הנס דירנשוואם, פקיד בנק שסייר בטורקיה עם בואה של דונה גרציה "בטורקיה תמצא יהודים לאינספור מכל המדינות המדברים בכל הלשונות, וכל קבוצה מסתגרת בתוך עצמה בהתאם לשפתה. היהודים באים לטורקיה מכל מדינה שגורשו הימנה, הם מדברים גרמנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, צ'כית, פולנית, יוונית, טורקית, סורית, ארמית ושפות רבות אחרות, וכמנהגם, לבוש כל אחד בתלבושת בהתאם לשפה שבה הוא מדבר. היהודים רשאים לבקר בכל המדינה ולסחור בכל מקום שירצו: החל מטורקיה, מצרים, קהיר, אלכסנדריה, חלב, ארמניה, טאטאריה, בבל, ועד פרס, רוסיה, פולין והונגריה. אין מקום בעולם שמיהודיו לא תמצא בקושטא ואין סחורות שיהודים אינם סוחרים בהם. מיד עם בוא ספינה זרה מאלכסנדריה, כאפא, ונציה ושאר מקומות, היהודים הם הראשונים העולים עליה. הם מביאים את כל האבנים היקרות המגיעות לקושטא מהודו דרך פרס... בין היהודים יש כל מיני בעלי מלאכה המתפרנסים מממכר תוצרתם בפומבי, היות שבטורקיה חופשי כל אדם לעסוק במלאכתו בביתו, בחנות או ברחובות. בין שהוא מאומן ובין שאינו, בין שידיעותיו מרובות ובין שלא, איש לא מפריע לו כל זמן שהוא משלם את מיסיו לסולטן ואת שכר הדירה עבור החנות...". הדונה במזרח, ליבה במערב ארמונה של דונה גרציה שלחופי הבוספורוס, בצידה השני של קרן הזהב היה עורק עצבים חשוב של הפעילות השוקקת הזו. היא ובני ביתה לא התיישבו בקושטא עצמה, כי אם במושבה אירופאית בפרבר המפואר גאלאטה (או פארה). אחרי דור יקבל אזור זה אופי יהודי מובהק, אולם בימים ההם הגיעו לשם הסוחרים הרוכלים ביום, ובלילה חזרו לרובעם שמעבר לרצועת הים הצרה. כאן השתכנה דונה גרציה בבית נהדר מוקף גינה. היא נהגה מנהג נסיכים, אך היקף הצדקה שפיזרה לעניים היה עצום. 80 עניים סעדו כל יום על שולחנה. משרתיה היו רבים, מהם באו איתה מפלנדריה או אפילו מפורטוגל. האנוסים שביניהם חזרו ליהדותם בבואם לטורקיה, אם לא עשו זאת עוד קודם לכן.
למרות היחסים ההדוקים עם חצר המלכות והקשרים המתמידים עם שרי המדינה, חייתה המשפחה בעולם משל עצמה. ביתה לא היה לפי מתכונת המזרח, אלא חידש את מנהגי האצילים של ליסבון, אנטוורפן ונציה. הסולטן הסכים שהמשרתות לא תלבשנה את הסודרים נוסח ספרד, כשאר היהודיות, והתיר להן כובעים ושמלות נוסח ונציה. לא על תלבושת אירופאית בלבד שמרו, אלא גם על מנהגי חיים מערביים. הם השתמשו בכינויי הכבוד "דון" ו"סניורה", ובינם לבין עצמם דיברו ספרדית או פורטוגזית. חליפת המכתבים היתה בספרדית וגם דרשות בית הכנסת התנהלו בשפה זו. בני הבית קיימו קשר מתמיד עם החיים בחצי האי הפירינאי באמצעות זרם בלתי פוסק של פליטים שנמלטו לטורקיה מאש האינקוויזיציה, במקרים רבים ביוזמת בני המשפחה, כדי לחסות "תחת כנפי השכינה". נציגי קהילות יהודיות מארץ ישראל ומכל התפוצות ביקשו - ואף קיבלו-תמיכה כספית להמשך פיתוח הקהילות השונות ומוסדותיהן ברחבי העולם כולו.
מארמונה המפואר בגאלאטה שעל חוף הבוספורוס השפיעה דונה גרציה על חיי היהודים שבאימפריה העות'מאנית ומחוצה לה במשך תריסר שנים.

המוסד המרכזי שהקימה היה "הישיבה", שנוסדה בפרבר המאוכלס גאלאטה. בהמשך ייסדה ליד הישיבה בית כנסת חדש "בית הכנסת של הסניורה". אנשיה אף פדו שבויים יהודים מספינות סוחר טורקיות שבאו ממקומות שונים לאיסטנבול. ביד רחבה תמכה בבתי חולים, בתי כנסת, בתי ספר ותלמידי חכמים ברחבי האימפריה העותומאנית.
אחד המפעלים הגדולים והידועים ביותר של דונה גרציה היה הדפסת אלפי כתבי יד יהודיים והוצאתם לאור. יצירות הגות וספרות רבות התאפשרו בסיועה של דונה גרציה והודות לתרומותיה הכספיות האדירות להקמת בתי דפוס. אוטונומיה יהודית בטבריה שגרירים ונציגי שליטים באירופה התחרו ביניהם על הסכמי סחר בינלאומיים עם דונה גרציה, ואף הגישו בקשות להלוואות לאדוניהם, שהיו זקוקים לכספי בנק מנדס, הבנק של משפחת דונה גרציה. היא פרשה רשת של סוכנים בכל אירופה, אפריקה, אסיה ואף אמריקה. הסוכנים סיפקו אינפורמציה שאף אחד משליטי העולם של אז לא יכול היה לרכז במקום אחד. בארמון הסולטן בכבודו ובעצמו הכירו בעובדה שרשת הסוכנים של דונה גרציה היא מכשיר יעיל מאין כמוהו למידע שוטף על הנעשה במרכזי השלטון בעולם.
אין ספק כי דון יוסף נשיא, בן אחיה ובעל בתה של דונה גרציה, היה האישיות הבינלאומית המרכזית והחשובה ביותר. הוא היה המוציא והמביא, הוא היה מעורב מקרוב בהכרעות פוליטיות, מדיניות וכלכליות בין הסולטן הטורקי ובין שליטי אירופה. אין פלא, אם כך, שזכה לקבל במתנה מן הסולטן את האי קפריסין וכן תואר דוכס איי נקסוס אשר ביוון.

טבריה

אחת היוזמות המדהימות של דונה גרציה היתה שיקומה של העיר טבריה. יותר מ-300 שנים לפני בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, הצליחה האישה היהודייה חנה נשיא, היא דונה גרציה, לקבל רישיון להקמת אוטונומיה לעם היהודי בטבריה שבארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית. אלא שמותה הפתאומי בשנת 1569 והיא בת 59, ושרשרת אירועים והחלטות בלתי ברורות של דון יוסף נשיא, חתנה, גרמו להפסקת בניית העיר וכמובן לא אפשרו את עלייתם של היהודים אליה. הפרויקט הגדול של הקמת אוטונומיה ליהודים בטבריה נגדע באיבו.
בספרו של נוסע מן המאה ה-16 מסופר על דונה גרציה ועל תגובת תושבי טבריה לבואה הצפוי לעירם: "...שמעתי מכמה יהודים פורטוגזים בדבר אישה פורטוגזית, שנמלטה ממלכות זו ברכוש גדול שהעניק לה כוח והשפעה רבה ופרסם את שמה במדינות אלו. וכיצד קנתה את העיר טבריה מהטורקי הגדול בסכום כסף גדול ובתשלום מס קבוע של אלף קרויזידיס לשנה, וכי בקיץ הבא היא תבוא מקושטא (קונסטנטינופול, איסטנבול) עם כל משפחתה לגור בטבריה ועמה כל היהודים שירצו לבוא אחריה. חדשות אלו הביאו שמחה גדולה לכל היהודים היושבים בארץ ישראל, מכיוון שאלה האמינו שעם התיישבותם שם חייב גם המשיח לבוא".
"בחודש כסלו שנת שכ"ה 1564 נשלם בניין החומר בטבריה. כשהדליקו היהודים את נרות החנוכה היתה כבר העיר מבוצרת כהלכה. מלחמת המכבים ושחרור ירושלים נתגלו אז באור מיוחד... כל תפארת המשפחה החשמונאית עלתה מחדש לעיני דונה גרציה. בבתי הכנסת קראו בקול "בימי מתתיהו בן יוחנן כוהן גדול". הגבירה דונה גרציה הרגישה שרוח המכבים תעזור לה להעמיד את טבריה על תילה. טבריה הבירה עדיין לא היתה משוקמת כהלכה. התכנית המקסימה של בני משפחת מנדס דונה גרציה ודון יוסף עוד לא בוצעה עד תום. דונה גרציה... ביקשה בתפילות ובתחנונים את החשת בניית טבריה… כדי שהארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו תשוב להיות המולדת של עם ישראל".