מסע בעקבות דונה גרציה

העובדה ששמה של דונה גרציה, אישה שהייתה תופעה יוצאת דופן בתולדות העם היהודי, נותר מוצנע בין דפי ההיסטוריה, אינה צריכה להפתיע. ההיסטוריה הכתובה של כל העמים בכלל, וזו של עם ישראל בפרט, נכתבה בידי גברים שהקפידו להתעלם בשיטתיות מחלקן של הנשים בחיים הציבוריים. מקומן, כמו כבודן, היה בבית פנימה, בגידול הילדים ובטיפוח המשפחה. אבל דונה גרציה חרגה מהמקום הצר הזה, ומעלליה עיצבו את ההיסטוריה לא פחות מהגברים בימיה. את זה איש לא יוכל לקחת ממנה.

באחד הימים של שנת 1545 נעצרה מרכבה הדורה ליד ארמון אבן מרהיב לא הרחק מכיכר סן מרקו בוונציה. זה עתה הושלם מסע יבשתי ארוך ומסתורי שהחל באנטוורפן שבבלגיה, עבר דרך ליאון שבצרפת ומילאנו שבצפון איטליה עד שהגיע אל העיר הציורית ונציה. דלת המרכבה נפתחה והאישה העשירה ביותר בעולם, אלמנה צעירה בשנות ה-30 לחייה, הניחה את כף רגלה על מרצפות האבן של העיר.

ליסבון

ביאטריצ'י די לונה נולדה בליסבון, פורטוגל. ילדותה עברה עליה בבית הוריה המהודר, עם משרתים רבים ותפילות יום ראשון בכנסייה הענקית של העיר. למרבה תדהמתה גילתה כי במרתפי הבית הדליקו בכל שבוע נרות בחשאי. כשהגיעה לגיל בת מצווה גילתה לה אמה כי שמה הוא חנה נשיא וכי היא יהודייה, בת למשפחת אנוסים ממגורשי ספרד. כמה שנים אחר כך, כשפגשה את בחיר ליבה פרנציסקו מנדס, שמחה לגלות כי גם הוא יהודי מומר ושמו צמח בנבנישתי. במהלך השנים חרב האינקוויזיציה הייתה תלויה מעל ראשם והוסרה מעת לעת הודות לעושרה של המשפחה, שעסקה במסחר בינלאומי שעיקרו יבוא פלפל שחור מהמזרח, והודות לקשרים קרובים עם בתי מלוכה אירופאים. לבסוף, בשנת 1536 נאלצה המשפחה לעזוב את פורטוגל, לעקור ללונדון ומשם לאנטוורפן שבבלגיה, שהייתה אז אחד ממרכזי הסחר החשובים באירופה. לאנטוורפן הגיעה חנה נשיא, היא ביאטריצ'י די לונה, כשהיא מוכרת בשם דונה גרציה.

אנטוורפן

את המעבר מלונדון לאנטוורפן כ"נוצרייה טובה" הסדיר דיאגו מנדס - הוא מאיר בנבנישתי, אחי בעלה צמח - שעמד בראש בנק מנדס ונשא לאישה את בריאנדה, אחותה הצעירה של דונה גרציה. באנטוורפן נעשתה דונה גרציה אשת המעמד הגבוה, מקורבת לאצולה וידידתה הטובה של מריה מלכת ארצות השפלה, אחותו של הקיסר קרל החמישי מלך ספרד. אחרי מותו של בעלה העשיר, איש העסקים והמסחר הבינלאומי, כל הון המשפחה וניהול העסקים העצומים עבר לשליטתה והיא נכנסה לנעליו והפכה לאשת עסקים ממולחת ביותר. קשריה עם בתי המלוכה ומהלכיה בתוכם סייעו לה לחזק את פעילותו של בנק מנדס שבשליטתה ולהרחיב את ערוצי המסחר בכל אירופה.
במקביל לפעילות מסחרית בינלאומית ענפה מעל לפני השטח, החלה דונה גרציה בפעילות חשאית, ענפה לא פחות, להצלת אחיה היהודים האנוסים שגורשו מספרד ומפורטוגל ונדדו ממקום למקום כבר יותר מ-30 שנה. ביתה באנטוורפן היה למטה המרכזי וממנו נשלחו הוראות והנחיות לכל סוכניה באירופה. סניפי הבנק המשפחתי מנדס אפשרו לבצע בכל אירופה פעולות כספיות נסתרות ועלומות למען היהודים. כך למשל, קנו סוכניה את רכוש היהודים המגורשים על מנת שלא יימכר בפרוטות לנוצרים תאבי ממון, תמורת שטר מיוחד (Letter de Change) שהונפק להם ע"י בנק מנדס. עם הצגתו יכלו היהודים לקבל את הערך המלא של רכושם במקום החדש שבו בחרו להתיישב.

ונציה

בשלהי המאה ה-16 הייתה ונציה עיר החלומות של כל איש בעל עסקים חובקי עולם. ונציה נודעה זה מאות בשנים כאימפריה ימית וכשער המרכזי לסחורות היקרות שהגיעו מהודו, סין וארצות המזרח הרחוק לאירופה. עם גילוי הדרך הימית להודו, דרך כף התקווה הטובה, ע"י וסקו דה גמה בסוף המאה ה-15, החל להיסדק מעמדה של ונציה. דונה גרציה מגיעה לוונציה בשנת 1545, באחת התקופות היפות בתולדותיה של העיר, תקופת הפריחה, שהמושג לה דולצ'ה ויטה "החיים המתוקים" הולם אותה כראוי. בתקופה זו פרחו האמנות, האדריכלות, הספרות והמדע. אז עוצבו מחדש הארמונות והבניינים לאורך הגרנד קנאל, תעלת המים המרכזית של ונציה, שיופיים נראה עד היום.
הקהילה היהודית הקטנה חיה בוונציה מאות שנים ועם הגעתן של קבוצות יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל אליה התרחבה מאוד. היהודים נתרכזו באזור בתי היציקה, "ג'טו" בשפת המקום. כאשר נכפה עליהם שלא לצאת בשעות הערב מאזור זה הפך המושג ג'טו למה שאנו מכירים כ"גטו יהודי". דונה גרציה גרה בבית מידות סמוך לארמון הדוג'ה (הדוכס), ולשלטונות העיר היה ידוע שהיא "נוצרייה חדשה", דהיינו בת למשפחה יהודית שהמירה דתה. פרנסי ונציה נהנו מאוד מנוכחותה של הגבירה העשירה בעולם, שפעילותה העסקית הכניסה ממון רב לקופת המדינה. כל אותה העת המשיכה דונה גרציה בפעילותה החשאית למען היהודים.
ונציה של אז הייתה בירה בלתי מוכתרת של עולם המסחר והתרבות, מרכז לנציגי כל הלאומים, סוחרי כל המדינות, שגרירי כל האומות. חיי העושר וה"שקט התעשייתי" נקטעו כאשר אחותה של דונה גרציה חשה שהיא אינה מקבלת די כסף מהאוצר המשפחתי לטובת חיי התענוגות נטולי הדאגות שרצתה בהם, והלשינה על אחותה הגדולה כי איננה "נוצרייה טובה" וכי היא מסייעת ליהודים בכספה. חרב המאסר באשמת בגידה בנצרות עמדה מעל ראשה של דונה גרציה ואיימה על כל נכסי המשפחה. כאן נכנס לסיפור גיבור נוסף, ז'אן מיגואיס, בן אחיה של דונה גרציה, שהיה גבר יפהפה, דובר שפות רבות ובעל כשרון טבעי ליחסי ציבור ולדיפלומטיה.

פרארה

ז'אן מיגואיס, המוכר היום לכל בשמו היהודי דון יוסף נשיא, דאג לעדכן ולעניין את הסולטן הטורקי, שליט האימפריה העות'מאנית הענקית, בקשייה של דודתו דונה גרציה, הגבירה העשירה בעולם. הסולטן דאג להבהיר לשלטונות ונציה שהיא נתינה בכוח של הסולטנות הטורקית ואוי למי שיעז לגעת בה. גם דונה גרציה עשתה מעשה והעתיקה את מרכז חייה ומגוריה לנסיכות פרארה. שלטונות פרארה הליברליים אישרו לדונה גרציה לחזור לדתה באופן רשמי ולהיות יהודייה בגלוי. חייה של דונה גרציה השתנו מקצה לקצה. לא עוד חיי זוהר נוצצים, לא עוד חיים נוצריים וטקסיים דתיים מבוימים, אלא חיים יהודיים, ומנהיגות של אישה יהודיה. דונה גרציה הקימה בפרארה מטה מרכזי לטיפול בבעיות העם היהודי וקהילותיו בכל אירופה. ביתה הפך לבית-ועד לנציגי קהילות ויחידים אשר באו ויצאו בגלוי הודות לעזרתה הכספית והארגונית. כשדונה גרציה הגיעה לפרארה בשנת 1550 היא הייתה כבת 40.

נדיבותה ועזרתה לא ידעו גבול וסכומי הכסף שהעניקה לא היו מביישים אפילו את הסוכנות היהודית של המאה ה-20. עכשיו התגלתה עוצמת הארגון החשאי של סוכניה, שהיו פרושים כמעט בכל ארצות אירופה. השם דונה גרציה נישא בהערצה ובתפילה בכל הקהילות היהודיות באירופה. מנהיגותה ונדיבותה זכו לגילויי הוקרה ובעיר פרארה הוטבע מדליון עם דמותה. במימונה המלא הודפס "תנ"ך פרארה" התנ"ך הראשון בתרגום לספרדית, שהוקדש לה ברחשי כבוד, הערכה והוקרה. משהעיבו השמים גם בפרארה החלה דונה גרציה בארגון נכסיה הרבים לקראת העברתם לעיר הגדולה קושטא, איסטנבול של היום, מקום מושבו של הסולטן. אבל המסע מאיטליה לקושטא לא היה קל ופשוט.
בסוף 1552 עוזבת דונה גרציה את אדמת איטליה בדרכה אל בירת הסולטן הטורקי, קושטא (היום איסטנבול). אלא שהמסע התארך, ולאירועים במהלכו נודעה חשיבות ממדרגה ראשונה לעם היהודי. נתיבה הארוך של דונה גרציה התפתל מפרארה אל אנקונה שבאיטליה, משם בדרך הים אל ראגוסה (היום דוברובניק שבקרואטיה), בדרך היבשה אל סלוניקי, כיום בירת מקדוניה אשר ביוון, ומשם אל איסטנבול בדרך היבשה.
כיבוש קושטא ע"י הטורקים בסוף המאה ה-15 נתפס בעולם היהודי כמלחמת גוג ומגוג המבשרת את ביאת המשיח. הידיעה על ניצחון המוסלמים הביאה לגל הגירה עצום ממערב ומרכז אירופה הנוצרית אל מחוזות השליטה של הסולטן הטורקי. העולם המוסלמי פתח את שעריו בפני היהודים במחוזות אגן הים התיכון, צפון אפריקה, יוון, הבלקן וטורקיה. אילו יכולנו להנציח במצלמה היסטורית את 50 השנה מאז גירוש ספרד ופורטוגל, מ-1492 ועד 1552, בנתיבי הים והיבשה, היינו עדים לשיירות בלתי פוסקות של יהודים מכל רחבי אירופה אל גבולות האימפריה העות'מאנית המוסלמית. כל אונייה וכל שיירת כרכרות הביאו עימן מהגרים יהודים נוספים שהתיישבו לאלפיהם בערים שבשליטת האימפריה העות'מאנית. קהילות יהודיות קטנות ביוון, בבולגריה, ברומניה ובצפון אפריקה תפחו לממדים נרחבים. בכל עיר הוקם בית כנסת, ובערים הגדולות היה ליוצאי כל עיר ועיר מספרד ופורטוגל בית כנסת משלהם. היהודים אמנם הקפידו לא להתערב באוכלוסיות העיר, אולם כישרונם ומומחיותם הביאו פריחה כלכלית בכל מקום, ובקיאותם במקצועות מיוחדים הקנתה להם מעמד חשוב בכלכלת האימפריה.

אנקונה

דונה גרציה יצאה מפרארה אל עיר הנמל אנקונה שלחוף הים האדריאטי.

בראשית 1553 אישר האפיפיור במפתיע תנאים מיוחדים ליהודים שחפצו לגור באנקונה: פטור מענידת סמלים מיוחדים ומהטבלת ילדיהם לנצרות נגד רצונם. אותה האפיפיורות שעודדה את האינקוויזיציה ברחבי פורטוגל וספרד, ואת מלך פורטוגל לדחוק ביהודים להגר ממנה, התירה להם לשוב ליהדותם תחת שלטונו באנקונה. אנקונה הפכה אפוא למקלט מבוקש עבור המהגרים החדשים מפורטוגל, שהתארגנו עד מהרה בקהילה נפרדת והקימו בית כנסת משלהם. נמל אנקונה הפך להיות השער למסחר עם המזרח הקרוב והרחוק. ונציה, שהייתה במשך מאות שנים "בעלת המפתח" לסחר הבינלאומי מן המזרח לאירופה, נלחמה בעור שיניה ביריבתה החדשה, שפתחה שעריה ליהודים ולסוחרים מוסלמים מכל רחבי האימפריה העות'מאנית. לפיכך לא פלא שדונה גרציה ראתה חשיבות מיוחדת בביקור אצל קהילת יהודי אנקונה. נציגיה וסוכניה של הגבירה העשירה בתבל ביססו את מעמדם בעיר הנמל החשובה הזו, אך לא בזאת נודעה אנקונה בהיסטוריה היהודית, אלא דווקא בחרם שהטילה עליה דונה גרציה ב-1555 בעקבות העלאתם על המוקד של 25 יהודים ושריפתם חיים לעיני כל בכיכר העיר. החרם בפקודתה של הגבירה שיתק את נמל אנקונה, והמחיש את כוחה האדיר של אשת העסקים והכלכלה הבינלאומית. מאנקונה הפליגו דונה גרציה ואנשיה לראגוסה, עיר הנמל החשובה שלחוף הים האדריאטי בצד היווני, ששכנה לחוף מפרץ נהדר. הזמן: ראשית 1553. דונה גרציה מתקבלת בחגיגיות ע"י השלטונות, ששמעו זה עליה ועל עושרה. השלטונות בראגוסה עושים כל מאמץ כדי לסייע לה באחסון רכושה ובהעברתו וכן עושים למענה ויתורים מנהלתיים רבים, ביודעם כי תגמול להם על כך.

סלוניקי

מראגוסה יצאה הדרך הבטוחה ביותר ביבשה, הדרך הרומית העתיקה ויה אגנטיה, אל העיר סלוניקי. סלוניקי, שנוסדה 300 שנה לפני הספירה, נקראה אז תסלוניקה, על שם אחותו של אלכסנדר הגדול, ובמהרה נעשתה לעיר החשובה במקדוניה. סלילת ויה אגנטיה, שעברה דרך הבלקן שלחוף הים האדריאטי ועד חוף הים השחור, הפכה את סלוניקי לצומת תחבורה ומסחר ראשון במעלה. עם השלמת הכיבוש העות'מאני ב-1430 נהרו אלפי יהודים מספרד אל העיר, ומספרם התעצם אחרי גירוש ספרד ופורטוגל.
סלוניקי הייתה אז מעין עולם יהודי בפני עצמו; יהודים מצרפת, איטליה, פורטוגל, ספרד, גרמניה, הונגריה וארצות אחרות גדשו אותה. היהודים שלטו במסחר, בתעשייה ובמלאכה. הדייגים, הסבלים ופועלי הנמל היו יהודים, והשליטה היהודית שם היתה כה גורפת, עד כי במשך 400 שנה כמעט אי אפשר היה לפרוק מטעני אוניות בשבת. לכל קהל בסלוניקי היה בית כנסת משלו ולכל בית כנסת צורף בית מדרש, עד שהעיר הפכה לאחד ממרכזי התורה המפורסמים בעולם היהודי. חכמים ורבנים, מלומדים ופילוסופים יהודים מכל העולם התקבצו בה ושמעם נודע בכל העולם היהודי. תעודה מן הגניזה היהודית מספרת שאליהו הנביא התגלה לתושבי "שלוניקייה", אגדה שמשכה לעיר יהודים רבים מכל מדינות האזור, שהתקבצו כדי לעלות לארץ ישראל.

סביבה כזאת בודאי לא נעלמה מעיניה של דונה גרציה, שהגיעה לעיר במהלך מסעה וייתכן אף שביקשה להקים בה את ביתה, אלא שהסולטן הטורקי, שחפץ ביקרה ולא פחות בעושרה הרב, התעקש שתגור בקושטא בירתו.
הקהילה היהודית בסלוניקי, שהתקיימה בתפארתה במשך 400 שנה, נגדעה ונכרתה לגמרי בשואה. סלוניקי העיר הפכה, יחד עם יתר חלקי מקדוניה, לחלק מיוון בשנת 1913.

קושטנטינופול

בשערי קושטא מסלוניקי שמה דונה גרציה פעמיה לעבר קושטא, היא איסטנבול בירת הסולטן הטורקי. טקס מלכותי נערך לכבודה עת נכנסה אניית הסולטן לנמל קושטא ועל סיפונה הגבירה הנעלה. דונה גרציה התקבלה בעיר בכבוד מלכים, כשפמליה גדולה של יהודים, ספרדים ופורטוגלים מלווים אותה. כולם דיברו אז בשבחה והזכירו את דרכה המזהירה של הלוחמת עזת הנפש. אפילו הסולטן בכבודו ובעצמו בא להקביל את פניה, וכמוהו גם צירי המלכים (מלכי אירופה) ושליחים ממדינות שונות. בדו"חות שהעבירו ללשכות המלכים ומושלי אירופה השתדל כל אחד מן המדווחים להבהיר לממונים עליו את החשיבות הרבה של "הכבוד הגדול שחלקו כולם ליהודייה".
באחד הימים נכנסה לקושטא גברת פורטוגזית, שקראה את עצמה בשם דונה ביאטריצ'י מנדס והייתה עשירה מאוד, בלוויית 40 פרשים וארבע מרכבות המהודרות ובהן גבירות ספרדיות ומשרתות, כתב הסופר הספרדי אנדריס לאגונה בספר זיכרונותיו: "הכבודה אשר איתה לא הייתה פחותה מזו של דוכס ספרדי, אולם עושרה הצדיק את ההדר. על בואה הודיעו רשמית לחצר המלכות...".

אלף לילה ולילה בקושטא בשנת ה' שי"ג לבריאה, 1553 לספירת הנוצרים ו-961 להיג'רה, הגיעה דונה ביאטריצ'י די לונה, כעת גרציה-נשיא, לתחנתה האחרונה, קושטא. בת 44, מנצחת, שבעת הרפתקאות.

איסטנבול, היא קונסטנטינופול בשמה הראשון ובלשון יהודי התקופה קושטנטינופול או קושטא בקיצור, היתה אבן שואבת ליהודים רבים מסוף המאה ה-15 (גירוש ספרד) ועד המאה ה-18. סובלנותם של המנהיגים העות'מנים המוסלמים אפשרה לבני העם הנרדף לחזור לקיים חיים גלויים ונורמליים, והיהודים, מצידם, תרמו תרומה מכרעת לכלכלת האימפריה, מה שהיה גורם מכריע לא פחות בפתיחת השערים לקראתם.

באיסטנבול של המאה ה-16 היתה מזיגה נפלאה של תרבויות ממזרח וממערב. נציגים דיפלומטיים מכל מדינות אירופה מילאו תפקיד מרכזי במשחק הפוליטי. סוחרים מהודו ומסין, מרוסיה, מאנגליה, מפורטוגל ומאיטליה ניהלו בקושטא עסקאות כלכליות בקנה מידה עולמי. סחורות המזרח הרחוק והקרוב, שעדיין עברו אז בים התיכון וביבשה, נתונות היו לשליטת האימפריה העות'מאנית, בין אם בידי צבאה ובין אם בידי שודדי הים שהיו נתונים למרותה. תרבות שלמה ומגוונת, מלאת קסם אוריינטלי, שיצרה אורחות חיים מיוחדים, מאכלים מגוונים, מוסיקה, לבוש ואופנה, חפצי ריהוט ועוד.

ארמון הסולטן בטופקאפי אשר באיסטנבול היווה מוקד משיכה מיוחד לנציגי השליטים האירופאים. הרמון הנשים של הסולטן שבתוככי הארמון היה התגלמות מוחשית של סיפורי אלף לילה ולילה לכל אישיות רמת מעלה שהוזמנה אליו. בקרבת הארמון נמצא מסגד איה סופיה הידוע, שהיה קודם כנסייה חשובה ביותר בעולם הנוצרי. העושר והפריחה שרו בכל. בתוך הכוורת הבינלאומית הרוחשת של איסטנבול חיה לה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתפוצות עם ישראל במאה ה-16.

בצד האירופאי של איסטנבול. בסמטאות גאלאטה. שהיו כולן שכונות יהודיות. שם בתי הכנסת נווה שלום ונווה צדק, לא רחוק ממגדל גאלאטה.  כמעט 500 שנים עברו מאז תקופתה של דונה גרציה, ורק עתה נפתח המוזיאון היהודי באיסטנבול, השוכן בבית הכנסת היהודי הגדול אשר מתחת למגדל.

כך תיאר אותה בזיכרונותיו התייר הגרמני הנס דירנשוואם, פקיד בנק שסייר בטורקיה עם בואה של דונה גרציה "בטורקיה תמצא יהודים לאינספור מכל המדינות המדברים בכל הלשונות, וכל קבוצה מסתגרת בתוך עצמה בהתאם לשפתה. היהודים באים לטורקיה מכל מדינה שגורשו הימנה, הם מדברים גרמנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, צ'כית, פולנית, יוונית, טורקית, סורית, ארמית ושפות רבות אחרות, וכמנהגם, לבוש כל אחד בתלבושת בהתאם לשפה שבה הוא מדבר. היהודים רשאים לבקר בכל המדינה ולסחור בכל מקום שירצו: החל מטורקיה, מצרים, קהיר, אלכסנדריה, חלב, ארמניה, טאטאריה, בבל, ועד פרס, רוסיה, פולין והונגריה. אין מקום בעולם שמיהודיו לא תמצא בקושטא ואין סחורות שיהודים אינם סוחרים בהם. מיד עם בוא ספינה זרה מאלכסנדריה, כאפא, ונציה ושאר מקומות, היהודים הם הראשונים העולים עליה. הם מביאים את כל האבנים היקרות המגיעות לקושטא מהודו דרך פרס... בין היהודים יש כל מיני בעלי מלאכה המתפרנסים מממכר תוצרתם בפומבי, היות שבטורקיה חופשי כל אדם לעסוק במלאכתו בביתו, בחנות או ברחובות. בין שהוא מאומן ובין שאינו, בין שידיעותיו מרובות ובין שלא, איש לא מפריע לו כל זמן שהוא משלם את מיסיו לסולטן ואת שכר הדירה עבור החנות...". הדונה במזרח, ליבה במערב ארמונה של דונה גרציה שלחופי הבוספורוס, בצידה השני של קרן הזהב היה עורק עצבים חשוב של הפעילות השוקקת הזו. היא ובני ביתה לא התיישבו בקושטא עצמה, כי אם במושבה אירופאית בפרבר המפואר גאלאטה (או פארה). אחרי דור יקבל אזור זה אופי יהודי מובהק, אולם בימים ההם הגיעו לשם הסוחרים הרוכלים ביום, ובלילה חזרו לרובעם שמעבר לרצועת הים הצרה. כאן השתכנה דונה גרציה בבית נהדר מוקף גינה. היא נהגה מנהג נסיכים, אך היקף הצדקה שפיזרה לעניים היה עצום. 80 עניים סעדו כל יום על שולחנה. משרתיה היו רבים, מהם באו איתה מפלנדריה או אפילו מפורטוגל. האנוסים שביניהם חזרו ליהדותם בבואם לטורקיה, אם לא עשו זאת עוד קודם לכן.
למרות היחסים ההדוקים עם חצר המלכות והקשרים המתמידים עם שרי המדינה, חייתה המשפחה בעולם משל עצמה. ביתה לא היה לפי מתכונת המזרח, אלא חידש את מנהגי האצילים של ליסבון, אנטוורפן ונציה. הסולטן הסכים שהמשרתות לא תלבשנה את הסודרים נוסח ספרד, כשאר היהודיות, והתיר להן כובעים ושמלות נוסח ונציה. לא על תלבושת אירופאית בלבד שמרו, אלא גם על מנהגי חיים מערביים. הם השתמשו בכינויי הכבוד "דון" ו"סניורה", ובינם לבין עצמם דיברו ספרדית או פורטוגזית. חליפת המכתבים היתה בספרדית וגם דרשות בית הכנסת התנהלו בשפה זו. בני הבית קיימו קשר מתמיד עם החיים בחצי האי הפירינאי באמצעות זרם בלתי פוסק של פליטים שנמלטו לטורקיה מאש האינקוויזיציה, במקרים רבים ביוזמת בני המשפחה, כדי לחסות "תחת כנפי השכינה". נציגי קהילות יהודיות מארץ ישראל ומכל התפוצות ביקשו - ואף קיבלו-תמיכה כספית להמשך פיתוח הקהילות השונות ומוסדותיהן ברחבי העולם כולו.
מארמונה המפואר בגאלאטה שעל חוף הבוספורוס השפיעה דונה גרציה על חיי היהודים שבאימפריה העות'מאנית ומחוצה לה במשך תריסר שנים.

המוסד המרכזי שהקימה היה "הישיבה", שנוסדה בפרבר המאוכלס גאלאטה. בהמשך ייסדה ליד הישיבה בית כנסת חדש "בית הכנסת של הסניורה". אנשיה אף פדו שבויים יהודים מספינות סוחר טורקיות שבאו ממקומות שונים לאיסטנבול. ביד רחבה תמכה בבתי חולים, בתי כנסת, בתי ספר ותלמידי חכמים ברחבי האימפריה העותומאנית.
אחד המפעלים הגדולים והידועים ביותר של דונה גרציה היה הדפסת אלפי כתבי יד יהודיים והוצאתם לאור. יצירות הגות וספרות רבות התאפשרו בסיועה של דונה גרציה והודות לתרומותיה הכספיות האדירות להקמת בתי דפוס. אוטונומיה יהודית בטבריה שגרירים ונציגי שליטים באירופה התחרו ביניהם על הסכמי סחר בינלאומיים עם דונה גרציה, ואף הגישו בקשות להלוואות לאדוניהם, שהיו זקוקים לכספי בנק מנדס, הבנק של משפחת דונה גרציה. היא פרשה רשת של סוכנים בכל אירופה, אפריקה, אסיה ואף אמריקה. הסוכנים סיפקו אינפורמציה שאף אחד משליטי העולם של אז לא יכול היה לרכז במקום אחד. בארמון הסולטן בכבודו ובעצמו הכירו בעובדה שרשת הסוכנים של דונה גרציה היא מכשיר יעיל מאין כמוהו למידע שוטף על הנעשה במרכזי השלטון בעולם.
אין ספק כי דון יוסף נשיא, בן אחיה ובעל בתה של דונה גרציה, היה האישיות הבינלאומית המרכזית והחשובה ביותר. הוא היה המוציא והמביא, הוא היה מעורב מקרוב בהכרעות פוליטיות, מדיניות וכלכליות בין הסולטן הטורקי ובין שליטי אירופה. אין פלא, אם כך, שזכה לקבל במתנה מן הסולטן את האי קפריסין וכן תואר דוכס איי נקסוס אשר ביוון.

טבריה

אחת היוזמות המדהימות של דונה גרציה היתה שיקומה של העיר טבריה. יותר מ-300 שנים לפני בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, הצליחה האישה היהודייה חנה נשיא, היא דונה גרציה, לקבל רישיון להקמת אוטונומיה לעם היהודי בטבריה שבארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית. אלא שמותה הפתאומי בשנת 1569 והיא בת 59, ושרשרת אירועים והחלטות בלתי ברורות של דון יוסף נשיא, חתנה, גרמו להפסקת בניית העיר וכמובן לא אפשרו את עלייתם של היהודים אליה. הפרויקט הגדול של הקמת אוטונומיה ליהודים בטבריה נגדע באיבו.
בספרו של נוסע מן המאה ה-16 מסופר על דונה גרציה ועל תגובת תושבי טבריה לבואה הצפוי לעירם: "...שמעתי מכמה יהודים פורטוגזים בדבר אישה פורטוגזית, שנמלטה ממלכות זו ברכוש גדול שהעניק לה כוח והשפעה רבה ופרסם את שמה במדינות אלו. וכיצד קנתה את העיר טבריה מהטורקי הגדול בסכום כסף גדול ובתשלום מס קבוע של אלף קרויזידיס לשנה, וכי בקיץ הבא היא תבוא מקושטא (קונסטנטינופול, איסטנבול) עם כל משפחתה לגור בטבריה ועמה כל היהודים שירצו לבוא אחריה. חדשות אלו הביאו שמחה גדולה לכל היהודים היושבים בארץ ישראל, מכיוון שאלה האמינו שעם התיישבותם שם חייב גם המשיח לבוא".
"בחודש כסלו שנת שכ"ה 1564 נשלם בניין החומר בטבריה. כשהדליקו היהודים את נרות החנוכה היתה כבר העיר מבוצרת כהלכה. מלחמת המכבים ושחרור ירושלים נתגלו אז באור מיוחד... כל תפארת המשפחה החשמונאית עלתה מחדש לעיני דונה גרציה. בבתי הכנסת קראו בקול "בימי מתתיהו בן יוחנן כוהן גדול". הגבירה דונה גרציה הרגישה שרוח המכבים תעזור לה להעמיד את טבריה על תילה. טבריה הבירה עדיין לא היתה משוקמת כהלכה. התכנית המקסימה של בני משפחת מנדס דונה גרציה ודון יוסף עוד לא בוצעה עד תום. דונה גרציה... ביקשה בתפילות ובתחנונים את החשת בניית טבריה… כדי שהארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו תשוב להיות המולדת של עם ישראל".