פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה - משוררת מהמאה ה-18

שמה הספרותי היה פריחא בת יוסף, היא הייתה משוררת יהודייה בת המאה ה-18 מצפון אפריקה.

פריחא בת יוסף נולדה במרוקו בשנות ה-30 של המאה ה-18.

פריחא בת יוסף היה שמה הספרותי, אך למעשה הייתה בתו של הרב אברהם בן אדיבה. הרב עצמו היה משורר וכתב לפחות שני פיוטים שהיו נפוצים מאוד בקרב יהודי מרוקו. [יוסף שטרית, "פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה-י"ח, פעמים 55, עמ' 126]

בת יוסף חיברה חלק משיריה עוד במרוקו, אך מאוחר יותר עזבה את הממלכה והתיישבה בתוניס, כנראה בעקבות מהומות שמהן סבלו היהודים עם מותו של מולאי אסמאעיל מלך מרוקו. [יוסף שטרית, "פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה-י"ח, פעמים 55, עמ' 125]

בעקבות מלחמת היורשים היהודים חיפשו מקלט במדינות שקטות יותר באזור, וכך הגיע אביה של פריחא רבי אברהם בן אדיבה ביחד עם בנו ובתו לתוניס השקטה והשלווה, וקבע את מקום מגוריו ברובע היהודי בעיר תוניס.

פריחא בת יוסף התגוררה בחדר משלה ובחדר הסמוך שכנה ספרייתה.

היא הייתה בקיאה בתורה וכתבה את שיריה בשפה העברית.

בשנת 1756, תוניס נכבשה ע"י כוחות עות'מאניים שבאו מאלג'יריה והרס רב נגרם לעיר. הקונסול הצרפתי דיווח שאלפים נהרגו במהלך כיבוש העיר. יהודים רבים נמלטו ומצאו מקלט בטריפולי שב-לוב השכנה. רבי אברהם יחד עם בנו ובתו נמלט גם הוא לטריפולי, אך מסיבה לא ברורה הבת פריחא נשארה בתוניס ולא הצטרפה לאביה. בעקבות המנוסה מהעיר ניתק הקשר בין פריחא בת יוסף למשפחתה, הבת פריחא המשוררת לא נמצאה וסביר להניח שנאנסה ונרצחה במהלך כיבוש העיר ע"י התורכים ומקום קבורתה לא נודע עד עצם היום הזה.

פריחא בת יוסף הונצחה בדרכים שונות, ואביה רבי אברהם שביקש להנציח את שמה של בתו כיאה ל"תלמיד חכם", חצב מקווה טהרה במקום שבוע עמדה מיטתה, והעמיד ארון קודש בחדר הסמוך במקום שבו עמדה ספריית בתו, והסב את חדרה לבית כנסת על שמה. מקום משכנה של ספרייתה הגדולה הפך למקום משכנו של ספר התורה של בית הכנסת. נשים ונערות שהיו במצוקה נהגו לבוא ולשאת תפילה במקום. פריחא בת יוסף המשוררת, לא נישאה מעולם, הפכה "לקדושה עממית".

לרחוב שבו נמצא ביתה של פריחא ניתן השם "זנקת אלחמם" זאת על שם המקווה שנחצב בחדרה.

לבית הכנסת ניתן השם "צלאת פריחא" והוא נחשב למקום קדוש אשר משך אליו מבקרים ומתפללים רבים, מאז כינונו סביב שנת 1760.

בשנת 1930 לערך, כאשר הרובע היהודי היה על סף התפוררות, פונה בית הכנסת עם היהודים לרובע היהודי החדש.

מאמר בעיתון יהודי/תוניסאי מראשית המאה ה-20 מציין שנשות הקהילה היהודית המשיכו להתייחס אליה כאל רבנית גדולה וכ-אל צדיקה, ופנו אליה בליבן בעתות מצוקה.

הרב הראשי בתוניסיה דוד כטורזא כתב עליה בשנת 1936, במכתב המבקש מרשויות תוניסיה לשמר את בית הכנסת. מתוך מסמך מצורף למכתב שנשלח מהרבנות הראשית בתוניסיה אל המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה בתוניס: "ב-1750 בקירוב, בזמן התנהלה מלחמה בין מלך מרקש ומלך פאס במרוקו, ברחו משפחות יהודיות ידועות רבות מ-פאס מפחד מעשי טבח ומעשי שוד של הצד המנצח. חלק מן המהגרים פנוי לאלג'יריה ולתוניסיה, וחלק נוסף נסעו צפונה והגיעו לפלסטינה והצטרפו לקהילת הספרדים בארץ זו. בין המשפחות הללו הייתה אחת שנשאה את השם בן-אדיב או אדיבה וראש המשפחה היה אברהם בן יצחק. זה האחרון היה רב מכובד מאוד והוא בא להתיישב בתוניס עם אשתו ובתו היחידה פריחא, הקטנה של 'פרחא', שהוא תרגום השם העברי 'שמחה' שמשמעותו צהלה. צעירה זו הייתה יפת תואר ובעיקר בעלת ידע רב; היא רכבה על סוסים, עסקה במוסיקה והייתה משוררת. מיד עם הגיעו לתוניס, האבא, שהיה עשיר, רכש בית ב-'חארה' (הרובע היהודי) והקדיש חדר במיוחד לספרייה העשירה והמגוונת, כך אומרים, של בתו; זו בילתה את כל זמנה, ואפילו לילותיה, בעיון ובלימוד. אולם, שנים מעטות לאחר מכן, מרדו ה-יאניצרים (החיילים העות'מאניים) בתוניס בממשלת הביי; המורדים פלשו לרובע היהודי, עסקו במעשי שוד וביזה וחטפו נשים וילדים; הבתים התרוקנו, המשפחות ברחו וחזרו רק אחרי שהסדר הושב על כנו; כל אחד שב לביתו, אך פריחא היפה נעלמה; כל החיפושים אחריה לא הועילו, היא לא נתנה סימן חיים. ההורים הכואבים שמרו את זכרה ע"י הפיכת החדר שהוקדש לה לבית כנסת קטן ותרמו את הבית כולו לקהילה היהודית בתוניס". פריחא הייתה בין היתר סמל לגבורה, לצניעות ולחכמה. בית הכנסת של פריחא מסמל כיום דרך שמו את המידות הטובות של האישה היהודייה בתוניסיה ובכל צפון אפריקה, ומן הראוי שזכרו יונצח".

ב-1863, גילה מריוס פישר בתוניס בבית הכנסת, הנושא עדיין את שמה, תשעה פיוטים (שירים) בעברית עם אקרוסטיכון שלה.

שנים מספר לאחר מכן הוריה של פריחא שהזדקנו נסעו לחיות את שנותיהם האחרונות בארץ ישראל, וה-'שמש' (השרת) של בית הכנסת עבר לגור בחדרים שלהם.

אנו נוכחים לדעת שרוב חכמי יהדות תוניסיה מוצאם מ-מרוקו. באותה עת יהודי מרוקו היו מלומדים נחשבים וכן רוב נשותיהם, שאצלן התמזגו סגולות פיזיות עם מידות מוסריות. [יוסף שטרית, פיוטי פריחא בת יוסף ותעודה חדשה על חייה ומותה, בתוך: "דחק, כתב עת לספרות טובה", כרך א' (יוני תשע"א), עמודים 36-42]

עפ"י מאמר מאת יוסף ביג'אוי [יוסף בן אברהם ביג'אוי נולד בשנת 1890, היה חייט וכתב בעיתונים רבים בערבית-יהודית. בשנות ה-30 הוא נתמנה לעורכו הראשי של השבועון 'אליהודי'. לצד פועלו העיתונאי הוא גם עיבד יצירות מערבית ומצרפתית לערבית-יהודית וחיבר סיפורים. ראה: חג'אג', עמודים 60-61], עורכו הראשי של העיתון 'אליהודי', בערבית-יהודית, שיצא לאור בתוניס בשנות ה-30 של ה-120 [השבועון 'אליהודי' יצא לאור בתוניס בין השנים 1936-1940, בבעלותו ובניהולו של מרדכי אוזן], ובו הוא מעלה את זכרה של המשוררת ומביא שיר נוסף מפרי עטה. המאמר נכתב לרגל עבודות השיקום, שלא הושלמו מעולם, של השכונה היהודית (אלחארה) הישנה בתוניס, אשר במסגרתן נהרסו בניינים רבים ורחובות שלמים [על השיקום ב-אלחארה - כך כונו השכונות היהודיות בצפון אפריקה, פרט למרוקו - הוחלט בעיריית תוניס הקולוניאלית ב-1930. העבודות נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ולא חודשו. על המאמצים לשיקום הרובע היהודי בתוניס. ראה: סבאג והטל, עמודים 24-28], ביניהם בית כנסת ישן על שם פריחה. [במאמר של ביג'אוי בערבית-יהודית 'פריחה' מאוית ב-ה, שעה שבאקרוסטיכון של שני שיריה השם נכתב ב-א, כנהוג בכתביהם של יהודי מרוקו. במרוקו השם פריחא רווח בקרב היהודיות וכנראה גם בקרב המוסלמיות, לא כך בקרב יהודי תוניסיה] בית כנסת זה נבנה במאה ה-18 לזכר משוררת בשם פריחה, בידי אביה, ר' אברהם בר אדיבה שחי במאה ה-18. בית הכנסת התקיים במקומו הראשון עד שנת 1936, ואז הועבר למקום חדש ברובע היהודי והמשיך לשאת את שם פריחה. [תשמישי הקדושה של בית הכנסת הישן הועברו לבניין חדש, ברחוב אל-מולה, ונקרא גם הוא 'בית הכנסת על שם פריחה'. ראה: סבאג והטל, עמ' 65. על הקמת בית הכנסת על שם פריחה הילכו בקרב יהודי תוניס אגדות וסיפורי עם, השונים מהמתואר במאמרו של ביג'אוי. ראה: שם, עמ' 65, הערה 12]

מן המאמר של יוסף ביג'אוי אנו למדים, כי פריחא עם אביה, ר' אברהם, ואחיה הגיעו ממרוקו והתיישבו בתוניס סמוך לאירוע טרגי [כיבוש תוניס בשנת 1756 ע"י אלג'יריה], שבו נפגעה העיר מידי האלג'יראים, ותושביה היהודים נאלצו לחפש מקלט לעצמם. פריחא ומשפחתה עזבו את מרוקו בגלל המהומות שהתחוללו שם והרדיפות שמהן סבלו אז היהודים. אירוע שנשאר חרות היטב בזיכרון הקהילתי של יהודי תוניס, בגלל מעשי הביזה, האונס וההרג של הכובשים. בני הקהילה נאלצו אז לנדוד מעירם עד יעבור זעם, וחלק גדול מהם מצא מקלט בטריפולי שב-לוב. [על מאורעות אלה בתוניס, ראה: הירשברג, עמ' 132. על 30 שנות מהומות במרוקו, בין השנים 1728-1757, ראה: שם, עמודים 282-292. משפחת המשוררת עזבה כנראה את מרוקו שנים מעטות לפני כיבוש תוניס בידי האלג'יראים. בנוסף, לאחר שהמלך מוחמד בן עבדאללה עלה לשלטון במרוקו ב-1757, הוא הצליח לייצב את ממלכתו וגייס לשירותו יהודים רבים, ראה: שם, עמודים 285-295]

ר' אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בין השנים 1728-1757, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. [במאמר הראשון על פריחא (שיטרית, פריחא, עמודים 88-89) טען שיטרית, שהיא חייתה במרוקו במאה ה-18, כעת ניתן לקבוע שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה ה-18 ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים לחייה, עפ"י הסברה. פרט לעדותו של ביג'אוי, יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה 'פנה אלינו ברחמים' (שם, שם), תפוצת השירים הערביים-היהודיים שכתב אביה, ר' אברהם בן אדיבה, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, עמ' 86, הערה 11)]

רבי אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג'יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי ולא נודע מה אירע לה.

פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך רבי אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה [עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם 'רחוב המקווה', כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר' אברהם בן אדיבה לזכר בתו. ראה: סבאג והטל, עמ' 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע], וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה.

נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג'אוי מכנה את פריחא 'רבנית' ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך.

כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון 'פרחא', ומתרגמו לערבית-יהודית. הפיוט הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, בעוד שאת הבקשה 'פנה אלינו ברחמים' היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג'אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.

שם המשוררת היה פריחא בת אברהם (בר אדיבה), ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף 'בת יוסף' מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי 'בית יוסף', המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך, התיבה 'בת' בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, 'פריחא', ואקרוסטיכון פנימי, 'אברהם בר יצחק בר אדיבה', וביניהם התיבה 'בת'.

לגבי אביה, רבי אברהם בר אדיבה, נמצאו שני שירים שלו בערבית-יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסס על סיפורי איוב [השיר פורסם בתעתיק פונטי, ראה: זעפרני, עמודים 128-163. שיר זה היה מוכר בקהילות מרוקו ואלג'יריה אך לא בתוניסיה. שמו המלא של המחבר מופיע באקרוסטיכון שלאחר סימן הא"ב בגרסאות רבות של השיר, ואינו מוזכר אצל זעפרני. השווה: שיטרית, לחקר, עמ' 138] וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב, על עשרת הרוגי מלכות. [הקינה תפורסם: שיטרית, קינות. פרטים ביבליוגרפיים אחדים עליה, ראה: שיטרית, עיון, עמ' 271, הערה 21. הקינה מוכרת בקהילות מרוקו בלבד ושם המחבר מופיע בה בצורת אקרוסטיכון פנימי בסטרופות האחרונות של השיר]

ביג'אוי מכנה את אביה רבי אברהם בר אדיבה - 'הרב הגדול', אולם מלבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג'אוי, לא נמצא שמו במסמך אחר. גם לא נמצא באיזו קהילה במרוקו הוא חי. [השווה: שיטרית, פריחא. ראה: שיטרית, עיונים, פרק א'; שיטרית, היבטים, עמ' 183]

יצירתה

אחדים משיריה של פריחא בת יוסף השתמרו עד היום והיא ראויה לציון כאחת המשוררות היהודיות והעבריות היחידות טרם העת המודרנית. חיבוריה נעו בין נושאים אישיים והקשר שבין הפרט לאלוהים, לבין נושאים כלל-יהודיים כגון גאולת עם ישראל וישועה מידי השלטון הזר.

שיריה משובצים בפסוקים רבים מהתנ"ך בצורה שמלמדת על בקיאותה בכתבי הקודש. שירה "פנה אלינו ברחמים" הוא תחינה לקיבוץ גלויות:

רַחֱם עַל עַם סְגֻלָּתְךָ,
כִּי הֲם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ:
מַהֵר קַבֱּץ קְהִלַּתֶךָ
אֶל הַר גְּלִילִי.

פריחא בת יוסף, "פנה אלינו ברחמים"; בית שני [יוסף שיטרית, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה-י"ח", פעמים 4, עמ' 92]

בבית אחר של  השיר היא מייחלת לסיום השלטון הזר על ארץ ישראל:

בַּת-יוֹסֵף מְיַחֶלֶת,
הַטּוֹב מִמֵּךְ שׁוֹאֶלֶת,
מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוֹחֶלֶת
מִיָּד הַיִּשְׁמְעֵאלִי.

פריחא בת יוסף, "בת יוסף מייחלת"; בית שני [יוסף שיטרית, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה-י"ח", פעמים 4, עמ' 93]

הפיוט "פעמיי הרימה", להלן:

פְּעָמַי הָרִימָה, יָהּ מַצִּילִי,

אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְּטוּב טַעַם.

רְדָפַנִי אוֹיֵב גּוֹי אֱוִילִי,

וַיִגְעַר בִּי בְּקוֹל רַעַם.

חִיש הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי,

וּשְלַח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם.

אֶרְאֶה שָם אוֹרְךָ, אֶכְבּוֹש כְּלִילִי,

אֲזַי אוֹמַר: "אָמוּתָה הַפַּעַם".

[יוסף שטרית, פיוטי פריחא בת יוסף ותעודה חדשה על חייה ומותה, בתוך: "דחק, כתב עת לספרות טובה", כרך א' (יוני תשע"א), עמ' 38]

בשיריה פריחא בת יוסף ערכה שימוש נרחב ושנון באקרוסטיכון (שיטת כתיבה בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן וכדומה), וחלק מהמידע הביוגרפי שידוע עליה נלמד דרכם.  

גליקל האמיל מהמבורג - מהמאה 17

מרת גליקל בת ר' יהודה לייב, הידועה כ-גליקל האמיל או גליקל מהמלין, נולדה בעיר המבורג בגרמניה בשנת 1645 למשפחה אמידה. היא הייתה אשת עסקים וכותבת זיכרונות יהודייה אשכנזייה. גליקל זכתה לפרסום רק שנים רבות לאחר מותה, בזכות זיכרונותיה, שאותם חיברה ביידיש.

אבי אמה של גליקל, נתן מעלרייך, היה עשיר וישב בעיר דטמולד, עד שקיבל צו גירוש ועבר עם אשתו ובניו לעיר אלטונה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמודים 63-65] [קהילה יהודית הייתה קיימת ב-אלטונה כבר מאמצע המאה ה-17. בשנת 1671, התאחדו יהודי אלטונה עם הקהילה האשכנזית של המבורג למסגרת קהילתית אחת, ובשנת 1674, הצטרפה גם קהילת ואנדסבק]

אביה של גליקל, סוחר אבני החן לייב פינקֶרְלֶה שטאדה, היה נשוי במשך 15 שנה ל-רייצא, והייתה להם בת יחידה, מנישואיה הקודמים של רייצא, שנפטרה מאוחר יותר בזמן לידתה הראשונה. לאחר מותה של רייצא ללא ילדים משותפים [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמודים 61, 73-75], נשא אביה של גליקל את בילה, אמה של גליקל, שילדה לו שישה ילדים (5 בנות ובן אחד), בעיר המבורג באימפריה הרומית הקדושה [האימפריה הרומית הקדושה הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים].

בשנת 1648, כשהייתה גליקל בת פחות משלוש, גורשה משפחתה מהמבורג יחד עם כל האשכנזים מהעיר אלטונה שהתיישבו בה שני העשורים הקודמים, והם עברו ל-אלטונה הקרובה שהייתה בשלטון דני [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמודים 49-51].

במהלך חורף 1657-1658 פלשו השוודים ל-אלטונה, ויהודי העיר ברחו להמבורג המוגנת יותר. הם הורשו להישאר בעיר, והיו בעלי מעמד של יהודי חסות דנים. לטענת גליקל, אביה היה היהודי הראשון שהורשה לחזור ולהתיישב בהמבורג. [5.1.5.0 גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני עמ' 55]

סבתה מצד אמה התגוררה בביתם במשך 17 שנים ונפטרה בגיל 74. [6.1.6.0 גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני עמ' 77]

עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, התארסה גליקל לחיים האמל מהעיר המלין. כעבור שנתיים עוד לפני שמלאו לה 14 שנים, הם נישאו בעיר המלין, אליה נסעה גליקל עם הוריה בעגלות איכרים [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמודים 109-111]. על השינוי הדרמטי בחייה כתבה: "הייתי ילדה... והיה עלי להישאר בלי אבי ואמי בארץ זרה אצל אנשים זרים... הייתי ילדה צעירה וגודלתי מנעוריי בכל הפינוקים... לבוא מעיר כמו המבורג... האמיל עצמה היא מקום עלוב וחסר עניין. אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהייתה לי מחמי". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמ' 115]

לאחר החתונה גר הזוג בבית הוריו של חיים מהמלין, ובשל מחסור באפשרויות מסחר עברו לאחר כשנה להמבורג והתגוררו בבית הוריה. [9.1.9.0 גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמ' 129] מיד לאחר שעברו להמבורג נכנסה להיריון. 8 ימים לאחר שילדה את בתה הראשונה, ציפור, ילדה גם אמה של גליקל בת: "לא הייתה לנו מנוחה בשל האנשים הרבים שמיהרו לבוא לראות את הפלא: אם ובת, יולדות שתיהן, שוכבות בחדר אחד". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמ' 133] תינוקת זו של אמה, הייתה אחותה הצעירה ביותר של גליקל, רבקה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמודים 314-315, הערה 430]

כעבור שנה מאז שעברו להמבורג, עברו להתגורר בשכירות בבית משלהם וויתרו על התמיכה הכלכלית של הוריה של גליקל, שהביעה את שמחתה על חייהם החדשים והעצמאיים: "אני סבורה שלא היה בעולם זוג מאושר וחייב יותר מאתנו". כשהייתה ציפור בת שנתיים, ילדה גליקל את ילדה השני, בנה נתן. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמודים 137-139]

בסוף שנת 1665, ילדה את השלישית בילדיה, בתה מאטי (מטה) [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמודים 148-151, הערות 32, 51]. לאחר שילדה אותה, פרצה בהמבורג מגפת דבר, ו-גליקל עזבה את העיר עם משפחתה ל-הנובר. לאחר שגילתה אצל בתה ציפור מוגלה בבית השחי, פרצה בהלה בקהילה היהודית מהחשש שדוכס העיר ישמע כי פרצה בקהילה מגפה. הוחלט לשלוח את הילדה בסודיות לכפר מחוץ לעיר עם המשרתת, כדי שתלון בינתיים בבית של גויים: "נאלצנו לשלח מאתנו את ילדתנו החביבה... אניח אפוא לכל אב ואם הגונים לשפוט מה היה מצב רוחנו... אינני סבורה שלאברהם אבינו כאב בשעת העקדה יותר משכאב לנו באותה השעה". לאחר שהבריאה, ניתן לציפור לחזור להוריה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמודים 157-175] הבת מטה נפטרה בגיל 3. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמודים 233, 241] לאחר מותר, ילדה גליקל את הרביעית בילדיה, הנה (חנה). [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמ' 235; ספר רביעי, עמודים 248-249, הערה 1] ילדה החמישי היה מרדכי [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמ' 227; ספר רביעי, עמודים 260-261, הערה 62] והשישית אסתר. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמודים 292-293, הערה 282]

עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, נערך שידור לציפור, וכעבור שנה וחצי (1673 או 1674) נסעה המשפחה לחתונתה באמסטרדם. סמוך למועד החתונה, נולד ל-גליקל ילדה השביעי [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמ' 302, הערה 352], בנה ליב. בין הנכבדים שנכחו בחתונה עצמה, היו גם בניו של פרידריך וילהלם האלקטור הגדול מברנדנבורג, הנסיכים קרל אמיל ופרידריך. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמודים 265-273, הערות 100, 120] השמיני בילדיה של גליקל היה יוסף, שנקרא על שם סבו, אביו של חיים.

זמן קצר אחרי הלידה, נכנסה שוב להיריון וילדה בן נוסף שנפטר 14 יום לאחר לידתו. לאחר מכן ילדה את 5 ילדיה הצעירים: הענדילכן, זנוויל, משה, פריידכן ומרים. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמודים 340-351, הערות 567,633]

במהלך שלושים שנות נישואיה לחיים האמל, ילדה גליקל ארבע עשר ילדים, שניים מהם מתו בילדותם. הענדילכן נפטרה 17 שבועות לאחר חתונתה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר חמישי, עמ' 415]

אביה של גליקל נפטר כאשר אמה הייתה בת 44. למרות הצעות השידוכים שקיבלה, "העדיפה להישאר באלמנותה". היא נפטרה בשנת 1704, בגיל 75. כמו אמה, גם גליקל התאלמנה מבעלה (חיים) בגיל 44 בשנת 1689. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמ' 323, הערה 460] לאחר מותו [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר חמישי, עמ' 369] נאלצה לנהל בעצמה את עסקי המסחר שלו, ולנהל קשרי מסחר בשוקי אמסטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מץ ופריז. בין היתר, היא מציינת שבבעלותה היה בית חרושת לגרביים "המבורגיים" שהקימה בעצמה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר חמישי, עמ' 397]

אהבתה לבעלה הראשון באה לידי ביטוי פעמים רבות בזיכרונותיה. היא מבטאת את געגועיה העזים לבעלה המנוח: "עתה, מי הוא מנחמי? לפי מי אשיח את מחשבותיי הקשות מתוך לבי העצוב... לפני מי אקונן על מצוקתי המרה ואנה אלך ואנה אפנה?... אני ממש טובעת בצרותיי ובמחשבותיי הקודרות". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמ' 161]

מאז פטירת בעלה הראשון החלה לכתוב את זיכרונותיה, שאותם ייעדה לקריאה לילדיה. גליקל מספרת כי בתקופת אלמנותה תכננה לעלות "לארץ הקדושה" לאחר שכל ילדיה יהיו נשואים, אולם חייה עלו על מסלול חדש. בשנת 1699 התארסה לבנקאי הרץ לוי מהעיר מץ שבממלכת צרפת. גליקל מספרת כי הייתה אז "ידועה מאוד בהמבורג". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שישי, עמודים 495-501]

בשנת 1700, נישאה לבנקאי. היא מספרת שבניגוד למשק ביתה בהמבורג, אותו ניהלה, בביתה החדש גילתה "שהמשרתת הייתה אדון ושליט". על בעלה השני אומרת ש"היה אדם הגון", "עשיר מאוד" ו"ישר מאוד בענייניו". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שישי, עמודים 536-541]

בשנת 1712, התאלמנה שנית, ולדבריה נותרה "במצוקה ובמחסור". היא התגוררה בבית שהיה שייך לבעלה, אולם לאחר מותו עבר הבית לבעלות חתנו ו-גליקל נאלצה לעזוב והייתה "במצב גרוע מאוד". היא עברה לגור בחדרון קטן בבית של אדם אחר וכעבור 3 שנים מאז מות בעלה, עברה לגור בביתם של בתה וחתנה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שביעי, עמודים 575-577, הערות 106, 113]

בשנת 1724, נפטרה גליקל האמל בעיר מץ שבצרפת.

העובדה שהספר הועתק פעמים מספר בידי בני ובנות משפחתה, ומאוחר יותר תורגם לשפות רבות, מעיד על חשיבותו והתקבלותו בקרב הציבור כיצירה ספרותית חשובה, ועל ההתייחסות הרצינית למחברת עצמה.

יצירתה - הזיכרונות - מייצגת סוגה ספרותית שהייתה נפוצה באותה התקופה. המניע המרכזי לכתיבה, כפי שזה בא לידי ביטוי מתוך הכתובים, היה הדיכאון, או המרה השחורה, אליו נכנסה עם התאלמנותה, והרצון להנציח את זכרו של בעלה למען ילדיה: "שנת תנ"א אתחיל לכתוב זה מרוב דאגות וצרות ומכאובי לב", "…ילדי היקרים, התחלתי לכתוב זאת בסיעתא דשמיא אחרי מות אביכם הצדיק כי הכתיבה הסבה לי קצת נחת רוח כשבאו עלי המחשבות המלנכוליות…" [טורניאנסקי, חוה, דמות האשה בזיכרונותיה של גליקל האמל, בתוך: ארוס, אירוסין ואיסורים, עורכים ישראל ברטל וישעיהו גפני, מרכז שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 178-179] גליקל לא הייתה אישה בעלת השכלה רבנית רחבה. היא אמנם ידעה קרוא וכתוב, מיומנויות שרכשה, על פי עדותה, ב 'חדר', ומאביה, שדאג לתת חינוך לבניו ובנותיו כאחד, "חינוך הן במילי דשמיא, הן במילי דעלמא". [תרגום של חוה טורניאנסקי, ציון העמודים עפ"י מספורם במקור המודפס, עמ' 23] כמו כן, סביר להניח שלא הייתה בקיאה בלשון הקודש, אחרת הדבר היה מוצא ביטוי ביצירתה. היא שונה מרבקה טיקטינר הן בהשכלתה והן בתכנים של יצירתה.

זיכרונותיה של גליקל מהווים תיעוד היסטורי של חיי היהודים באשכנז של התקופה בכלל, ושל חיי הנשים בפרט. בפתח ספרה הראשון, היא מגוללת את תולדות גירושם של הוריה מהמבורג לעיר אלטונה. [זיכרונות גליקל, תרגום א"זת רבינוביץ', ת"א: הוצאת דביר, תרפ"ט, עמ' 7-8]  גירוש יהודים ונדידתם מעיר לעיר בגרמניה, היה דבר שכיח באותה עת. הם נאלצו לשלם סכום כסף בתמורה לשהותם בעיר כלשהי. מתוך הספר אנו למדים על יחסיהן עם הסביבה הנוצרית, על עיסוקן, על התארגנות הקהילה היהודית באשכנז, ועל אירועים היסטוריים שהתרחשו באותה העת, כמו: מלחמתו של מלך שוודיה עם מלך דנמרק. שפתה הציורית ותיאוריה מכניסים את הקורא/ת אל תוך עולמם של יהודי אשכנז. [המושג אשכנז מתייחס לחטיבה גיאופוליטית של יהודים שחיו באזור של צפון מזרח צרפת, חבל אלזס לוריין, וגרמניה]

גליקל בהחלט מאפיינת את בנות תקופתה: אישה שעברה מרשות האב לרשות הבעל בהיותה בת 14, ולאחר התאלמנותה, לרשות הבעל השני. אין ספק כי עולמה סבב סביב גידול הילדים והטיפול בבעל ובבית. אך יחד עם זאת, היא אישה יוצאת דופן, שכן השאירה אחריה יצירה ייחודית.

מתוך הטקסט אנו למדים כי הכתיבה הייתה מבחינתה אמצעי תרפויטי.

גם העיתוי לכתיבת הזיכרונות מלמד אותנו דבר על עולמה ומעמדה של האישה באשכנז, ואולי של האישה בכלל, שכן, השנים בהן היא יכולה להתפנות לעבודת הכתיבה הן שנות האלמנות. היא מתחילה את מלאכת הכתיבה, שנתיים אחרי מות בעלה הראשון, עושה הפסקה במהלך שנות נישואיה לבעלה השני, ושבה אליה שנתיים שלוש אחרי מותו. למרות שבספרה אין היא מרבה לתאר את תקופת ההריונות המרובים ואת גידול הילדים, היא מציינת: "ילדתי ילד כל שנתיים והייתי עמוסה טרדות כנהוג אצל מי שיש לו בית מלא ילדים… סבורה הייתי שאין עוד איש בעולם הנושא עול כבד כשלי או טרוד בילדיו יותר ממני". [תרגום של חוה טורניאנסקי, ציון העמוד מספורים במקור המודפס, עמ' 129, בתוך: טורניאנסקי, חוה, דמות האשה בזיכרונותיה של גליקל האמל, בתוך: ארוס, אירוסין ואיסורים, עורכים ישראל ברטל וישעיהו גפני, מרכז שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 185] משפט זה מעיד על כך שאישה לא יכלה להתפנות נפשית ורוחנית לכתיבה, וסביר להניח כי לא היה לה מרחב פיסי משלה, שכן כפי שהיא מעידה על מצבה, היה לה בית מלא ילדים.

את זיכרונותיה חיברה ביידיש. החלק הראשון של הספר הוא למעשה צוואה רוחנית ודברי מוסר. גליקל יעדה את ספר הזיכרונות לקריאה לצאצאיה: "ילדיי היקרים, אני כותבת לכם זאת שמא היום או מחר יבואו בניכם או נכדיכם היקרים ולא ידעו את משפחתם, לכן הצבתי לכם את הדברים כאן בקצרה כדי שתוכלו לדעת מאילו אנשים אתם באים". [9.1.9.0 גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמ' 129]

לספר זיכרונותיה נודעה חשיבות היסטוריוגרפית רבה: גליקל מתארת אירועי מפתח בתולדות ישראל בתקופתה (כמו המתח המשיחי בעקבות השמועות על שבתאי צבי או השפעת מלחמות השוודים) ואירועי יום-יום בחיי היהודים.

היא מספרת על החיים ב-אלטונה לאחר הגירוש מהמבורג. היהודים נזקקו לתעודות מעבר כדי להיכנס להמבורג, בה נאלצו לחפש את מחייתם, כאשר רבים מהם התגנבו אליה השכם בבוקר בלי תעודה, וחזרו בלילה, תוך סכנה מפני שנאת יהודים ("רשעות" ביידיש מערבית), בריונים ו"ריקים ופוחזים" כלשונם, כד שכל אישה "הייתה מודה לאלוהים כשהיה בעלה שב אליה בשלום". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמודים 51-53]

גליקל מספרת על רצח גיסה, משה, ע"י שודדים, ועל בריחתו בחוסר כל של גיסה אברהם, בעקבות גזרות ת"ח ות"ט [הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהודי אוקראינה המודרנית בשנת 1648, במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי, או "חמיל הרשע" בפי היהודים, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך שנים גם במהלך מלחמת רוסיה-פולין בין השנים 1654-1667 והמלחמה הצפונית הקטנה עם האימפריה השוודית שהביא להצתתן. אך החורבן הפתאומי שהומט על קהילות יהודיות רבות מתחילתו באפריל-מאי 1648, אייר ת"ח, עד הפסקת התקדמות הקוזאקים בנובמבר אותה שנה, כסלו ת"ט, הוא המקור לשם. אלפים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות, ורבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם] של בוגדן חְמֶלְנִיצְקִי [מנהיג הסיץ' הזפורוז'י (היה בסיסם של הקוזאקים שהתגוררו לאורך חלקו התחתון של נהר הדנייפר, באזור הערים האוקראיניות דניפרופטרובסק וזפורוז'יה של ימינו) ומובילו של מרד הקוזאקים הגדול נגד האיחוד הפולני-ליטאי. הישגיו ירדו לטמיון לאחר מותו. בתולדות אוקראינה נחשב לאחר ממניחי היסודות לאומה, בעוד שבהיסטוריה של עם ישראל הוא נזכר לצורר האחראי לגזירות ת"ח-ת"ט בהן נהרגו אלפי יהודים] בפולין. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמודים 115-119]

גליקל זוכרת מילדותה את המלחמה בין קרל העשירי גוסטב, מלך שוודיה, לבין פרדריק השלישי, מלך דנמרק: "היה חורף קר ביותר... פתאום, בשבת, באה הצעקה 'השוודי בא!' זה היה בבוקר, עדיין שכבנו במיטה. אז קפצנו כולנו, אבוי, עירומים וחשופים מן המיטות ורצנו... העירה, ושם הצטרכנו למצוא מחסה מקצתנו אצל ספרדיים ומקצתנו אצל עירוניים". [5.1.5.0 גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמ' 55] היא מספרת שבעת בריחת יהודי וילנה מעירם עקב קרב וילנה בשנת 1655, "רבים הגיעו להמבורג והייתה להם מחלה מידבקת", ואביה אירח בעליית הגג בביתם כעשרה חולים, שחלקם הבריאו וחלם נפטרו, וגם גליקל ואחותה הגדולה עלקלי חלו במחלה. [6.1.6.0 גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמ' 77]

בהיותה בהיריון עם בתה מאטי (או מטה), נשדד ונורה למוות מרדכי, שעבד כסוכן של גליקל ובעלה, בדרכו ברגל מהנובר להילדסהיים ע"י צייד כפרי, שלטענת גליקל הטיח בקורבן בעת השוד "נבלה יהודית שכמותך". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמודים 143-149]

בתקופה שילדה את מטה, החלו להגיע שמועות על שבתאי צבי. [שַׁבְּתַי צְבִי יהודי יליד איזמיר, שנחשב לאחד ממשיחי השקר המפורסמים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל] היא מספרת על האיגרות שהגיעו בעניינו להמבורג מסוף נובמבר 1665 עד פברואר 1666. את הציפייה שהייתה לגאולה והאכזבה ממשיח השקר, היא מדמה לאישה המצפה בכאבים ללידת תינוקה, "אבל כעבור כל ייסוריה ומכאוביה לא בא דבר מלבד קול של רוח". לשון מעודנת לומר שלא ילדה תינוק אלא פלטה נפיחה. גליקל מספר שאת האיגרות קיבלה בשמחה גדולה הקהילה הספרדית. הספרדים קראו אותן בבית הכנסת שלהם ולכן הלכו גם האשכנזים ל"בית הכנסת הפורטוגזי", כדי לשמוע את קריאתן: "הבחורים הפורטוגזים הצעירים לבשו בכל פעם את בגדיהם הטובים ביותר וחגרו סרט רחב של משי ירוק - זה היה המלבוש של שבתאי צבי. כך הלכו כולם בתופים ובמחולות לבית הכנסת שלהם ובשמחה כשמחות בית שאיבה קראו את האיגרות. מקצם מכרו, מסכנים, את כל אשר להם, בית ונחלה, ורק קיוו יום-יום שייגאלו".

גליקל מספרת שחמיה עזב את ביתו בהאמיל ועבר להילדסהיים, ושלח אל גליקל וחיים בהמבורג שתי חביות גדולות מלאות במזון, משום שתכנן להפליג מהמבורג אל ארץ ישראל, אולם הגאולה לא באה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמודים 151-157, הערות 51, 55]

בהתייחסותה להצלחת בעלה באחת מעסקאותיו, גליקל מציינת שיצאה שמועה מוגזמת על גודלו של הרווח: "כמנהגם של יהודים, כשמישהו מרוויח ק' ר"ט (100 רייכסטאלר, מטבע גרמני), הם עושים מזה אלפים". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמ' 215]

גליקל מספרת שלידיו של כריסטיאן החמישי, מלך דנמרק נפלה ספינה ממזרח הודו שנשאה כמות גדולה של יהלומים גולמיים, ומאלה הגיעו גם לידי המלחים, שמכרו אותם בין היתר גם ליהודים. היא מספר על שני יהודים שידעו על הימצאות יהלומים בידי עירוני אחד בנורווגיה. אלה התארחו אצלו במרמה וגנבו את היהלומים. במהלך המרדף אחריהם, הספיקו להשליך את האוצר לים, אולם נתפסו, עונו, הודו ונידונו לתלייה. אחד מהם מיהר להמיר את דתו לנצרות. את השני, שסירב להמיר את דתו ונתלה, הכירה גליקל כאיש הגון מקהילת ונדסבק, אחת משלוש קהילות אה"ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק), שהייתה קשורה אל שתי האחרות מאוד מבחינה גיאוגרפית וארגונית. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמודים 249-253, הערה 18]

גליקל מספרת על היעלמותם של שני יהודים בהמבורג, ב-1684 ו-1687, שעסקו בחלפנות כספים. חשד הקהילה היהודית נפל על בנו של בעל הפונדק הראשי בעיר, ממשפחה ידועה בהמבורג. חקירת החשוד והחיפוש בביתו התנהלו תחת חשש כבד של הקהילה מתגובת הציבור הלא-יהודי, במקרה שלא יימצאו הוכחות. השמועה התפשטה בעיר ומשכה אל בית החשוד פועלים ואספסוף שאיים לפרוע ביהודים במקרה שלא תימצא בו הגופה. לאחר מציאת גופת הנעדר השני בבית, שב האספסוף על עקבותיו ללא מהומות. לאחר מכן התוודה בנו של בעל הפונדק שרצח גם את הנעדר הראשון, עוד כשהתגורר בבית אביו. הרוצח נידון למוות "בשבירה בגלגל ובקביעת גופו של כלונס, כבול בחישוקי ברזל". באותו יום קמה מהומה בעיר על גזר הדין והיהודים עמדו בסכנה עם התעוררותה של שנאת יהודים, אולם בסופו של דבר הכול עבר בשלום. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר חמישי, עמודים 425-445]

בסיפורה על חתונת בנה זנוויל, היא מציינת שנערה "בכל הכבוד וההדר עד כמה שאנו היהודים יכולים", ככל הנראה בשל הצורך שלא להתבלט לעיניי השכנים. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר חמישי, עמודים 456-457, הערה 493]

בסיפורה על השידוך שנערך לבתה ציפור באמסטרדם, היא מזכירה את המלחמה שהחלה ב-1672 בין לואי ה-14, מלך צרפת לבין הולנד. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמ' 265, הערה 91] היא מזכירה גם את מלחמת תשע השנים (1688-1697) [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמ' 315, הערה 437] ואת המלחמה בין לואי ה-14 ל-לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1710-1714). [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שביעי, עמודים 567, 571, הערה 60]

גליקל משווה לקראת סוף זיכרונותיה את הקהילה היהודית של העיר מץ בתקופה זו של חייה לאותה "קהילה נאה והגונה" שהכירה כשהגיעה לשם.

בתקופה מאוחרת, אופנת חבישת הפאות מזמנו של לואי ה-14 החלה להתקבל בקרב חשובי יהודי העיר מץ, הם החלו להתדיין בערכאות משפטיות של גויים והייתה "ראוותנות גדולה". אם כי היא מעירה שגם כאשר הגיעה ל-מץ "היו לעתים קצת מחלוקות, כמו שנהוג בעונותינו הרבים אצל היהודים". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שביעי, עמודים 578-579, הערות 128-129]

את זיכרונותיה היא מסיימת באירוע שהתרחש בעיר מץ ונזכר גם במגוון מקורות אחרים. ב-5 ביוני 1715, יום שני של חג שבועות, בזמן תפילתו של החזן הנודד הידוע ר' יוקלי מרישא (ז'שוב בגליציה), נשמע בבית הכנסת רעש גדול "כאילו בניין גדול קורס תחתיו". הגברים חששו שכיפת בית הכנסת עומדת לקרוס וקראו לנשיהם שתרדנה מהר. בעזרת הנשים פשטה בהלה והנשים מיהרו לרדת למטה כדי להציל עצמן ולהגיע אל בעליהן: "ומכיוון שכל אחת השתוקקה להקדים את רעותה, נפלו רחמנא לצלן זו על גבי זו". במשך חצי שעה נמשך האירוע, בו 6 נשים נרמסו למוות: "על המדרגות שכבו יותר מחמישים נשים, והיו מעורבבות כל כך זו בזו כאילו הודבקו בזפת זו על גבי זו, והחיות עם המתות". אנשים רבים, תושבי העיר שאינם יהודים, "באו לרחוב היהודי עם סולמות וגרזנים" כדי "להוריד את הנשים מן העזרה העליונה". גליקל עצמה ישבה בעזרת הנשים התחתונה, אולם לא שמעה את קול הנפץ הגדול, אלא רק את התרוצצות הנשים בעזרה העליונה. בעודה מסייעת לבתה ההרה אסתר לרדת את 5 או 6 המדרגות ביציאה מעזרת הנשים התחתונה, נפלה גליקל במדרגה האחרונה: "ובמקום הזה שבו שכבתי מוכרחים היו לעבור כל הגברים שרצו לעזור לנשים שעל מדרגות העזרה העליונה, ואילו חלף ממש עוד רגע אחד הייתי נרמסת. אבל לבסוף הבחינו בי הגברים ועזרו לי לקום". בבדיקה שנערכה לאחר מכן, לא נמצא דבר שנפל מהתקרה ולא נתברר מקור האסון. גליקל תולה את סיבת האסון בעוונות הקהילה ובמיוחד ב"חטאים שנעשו בחג שמחת תורה", כשמונה חודשים לפני כן, לאחר שהגביהו את ספר התורה כנהוג: "התחילה קטטה אצל הנשים והן קרעו אישה מעל ראש רעותה את השביסים ועמדו גלויות ראש בעזרת הנשים. משום זה התחילו הגברים בעזרת הגברים גם כן לריב ולהתקוטט זה עם זה". משתתפי הקטטה נענשו ע"י פרנסי הקהילה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שביעי, עמודים 587-605]

בפסקה האחרונה בזיכרונותיה, מספרת גליקל על אישה שרחצה כלים בלילה על שפת נהר המוזל בחודש ניסן תע"ט (1719), וראתה לפתע "אור בהיר כאור היום... השמיים היו פתוחים... וניצוצות הבזיקו משם, ואחר כך שוב נסגרו השמיים כאילו מישהו סגר עליהם וילון, ושוב היה חשוך לגמרי". ישנה הצעה שמדובר בתיאור של חיזיון אישי, שבו גליקל עצמה היא האישה והיא מזהה בשמיים סימנים קבליים. אולם ייתכן ומדובר באירוע אסטרונומי, בו נראה מטאור שהתפרק, מאחר שקיים תיאור מפורט של מטאור יוצא דופן שהאיר לזמן קצר את השמיים בליל ה-29 במרץ 1719, והתפרק מעל לים ליד חופי צרפת. אורו של מטאור גדול כזה, נראה בוודאי גם באזור המוזל, וידיעות על האירוע יוצא הדופן ככל הנראה נפוצו והגיעו גם אל גליקל. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שביעי, עמודים 604-605, הערות 311, 314]

חשיבות נוספת נודעת לשפה היידית בה נכתבו הזיכרונות, ואף יותר מכך לעובדה שהזיכרונות נכתבו בידי אישה, תופעה נדירה בחיבורים יהודיים מאותה תקופה. לשון כתיבתה של גליקל היא יידיש מערבית. [יש הקוראים לשפה בה נכתבו זיכרונותיה של גליקל גרמנית-יהודית, על מנת להבדילה מהיידיש שדוברה במזרח אירופה; ראו מאמרה של אריקה טים בתוך: גליקל, זיכרונות 1691-1719, עמודים 51-53]

סול ליפצין (סופר) מתאר את גליקל כ"בקיאה בחכמתה של אגדת התלמוד" וכ"מושפעת עמוקות מן התחינות", ספרות תפילות בשפה היידית אשר נועדו לנשים.

זיכרונותיה משובצים בביטויים עבריים רבים וגם בציטוטים מהמקרא והתלמוד. היא מרבה להשתמש בראשי התיבות העבריים מו"מ, במובן של עסקים.

המונח "גוי" אינו מופיע כלל בלשון כתיבתה. במקום "גויים" היא משתמשת בביטויים "אינם נימולים", "אינם בני ישראל" ו"אינם יהודים". כאשר היא מתייחסת לגויה של שבת שלה, היא מכנה אותה ביידיש: "מיין שבת פרויא". [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמ' 295, הערה 308; עמודים 344-345, הערה 596]

גליקל, עושה שימוש יחידאי ונדיר מאוד בתרבות היהודית בשמו של הורדוס לציון רשעות. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שלישי, עמ' 218, הערה 428] היא משתמשת במילה העברית "רשעות" לציון שנאת יהודים, מובנה העיקרי ביידיש מערבית. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שני, עמ' 52, הערה 32; ספר חמישי, עמודים 441, 445, 453] כאשר היא מתייחסת למקום כלשהו שיש בו סכנה להתנכלות ליהודים, היא מכנה אותו ביידיש "מקום רע". [למשל: גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר רביעי, עמודים 288-289, הערה 253, שם היא מציינת את העיר הלמשטדט כ"מקום רע" בשל קיומו של "בית ספר גבוה" בה, ומשום כך ישנה סכנת התנפלות של תלמידים על יהודים]

שימושה בפתגם ההולנדי בזיכרונותיה מעיד על מגעה עם השפה ההולנדית (המדוברת בלבד) בעקבות נסיעותיה לאמסטרדם ומסחרה עם ההולנדים הרבים שישבו בהמבורג. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, ספר שישי, עמ' 551, הערה 343]

כתב ידה של גליקל הועתק לפחות פעמיים ע"י בני משפחתה, והתגלגל אל החוקר דוד קאופמן הראשון שחשף את הטקסט ברבים, בשנת 1896. כיום שמורה ההעתקה ששימשה את קאופמן, בהעתקת משה, בנה של גליקל, בספרייה העירונית והאוניברסיטאית של פרנקפורט. פרסומו של קאופמן היה בשפת המקור, כך שמהדורה זו הייתה נגישה כמעט אך ורק לחוקרים.

בת המשפחה, ברטה פפנהיים, פרסמה בשנת 1910 תרגום לגרמנית עפ"י מהדורת קאופמן, "בלשון ובאותיות המובנות לכולם". המבוא לתרגום פותח בהצהרה שאין ל-פפנהיים כל יומרה מדעית לעבודתה והיא מדגישה שהספר נועד בעיקר לבני המשפחה, בהתאם למשאלתה של המחברת לספר לצאצאיה על תולדות המשפחה. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, מבוא, תרגומים ועיבודים של היצירה, עמ' 53]

ההיסטוריון אלפרד פיילכנפלד פרסם בשנת 1913 תרגום נוסף לגרמנית. עניינו של תרגום זה הוא בחומר ההיסטורי-עובדתי, והוא נוהג להשמיט את הפן האישי-סיפורי של גליקל (הוא אף השמיט כמעט לחלוטין את חלקו הראשון של החיבור, שעניינו מוסרי). תרגום זה יצא בשבע מהדורות ושימש בסיס לתרגום לאנגלית, לצרפתית ולאיטלקית.

מהדורת קאופמן ולשון המקור שימשו את א"ז רבינוביץ' לתרגום העברי שיצא בשנת 1929, וכן לתרגום אנגלי מאת בת-ציון אייברהמס, לתרגום ולעיבוד ליידיש מודרנית, ולתרגום לשפות נוספות.

מהדורה עברית מדעית התפרסמה ע"י חוה טורניאנסקי בשנת 2006.

מלבד תרגומים שלמים לספר, פורסמו גם מספר עיבודים מקוצרים, בעברית ובאנגלית, בהם המיועדים לתלמידים, ונכתבו שירים המבוססים על חייה ועל הכתוב בספר זיכרונותיה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כתב עורך הדין היהודי מקס באומן מחזה המתמקד ב-גליקל, שהוצג לראשונה, ביידיש, ב-לודז' שבפולין בשנת 1937, כשאת התפקיד הראשי משחקת אידה קמינסקה [הייתה אמנית במה וקולנוע יהודייה, שפעלה בעיקר ביידיש, בפולין ומאוחר יותר בארה"ב].

בהתבסס המחזה שכתב באומן, נעשתה הצגת רחוב בשנת 1994, שעוברת באתרים השונים בהם מתרחשות הסצנות.

מחזה נוסף, שמתבסס על סיפורה של גליקל, הועלה במסגרת פסטיבלים שונים וב-ברקליי, ובשנת 2000 בניו-יורק. [גליקל, זיכרונות 1691-1719, מבוא, תרגומים ועיבודים של היצירה, עמ' 51]

במוזיאון היהודי בעיר ברלין מוקדשת עמדת תצוגה שלמה ל-גליקל מהמלין. דרך תולדות חייה, המבקר אמור להתרשם מאורח החיים היהודי בגרמניה בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה- 18.