נשים יהודיות משכילות מגרמניה בשלהי המאה 18

פעילותן הכתובה והלא כתובה, מעידה על מידת השתלבותן בשיח של הנאורות, ולאחר מכן בשיחה של הרומנטיקה המוקדמת בגרמניה, בעיקר בעיר ברלין, שנהפכה בתקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 לבירת התרבות האירופית.

במחקר המתבסס על אלפי מסמכים, פורשת נטלי ניימרק גולדברג את סיפורה המרתק של קבוצת נשים יהודיות, שרובן חיו בברלין: ברנדל מנדלסון (נקראה בהמשך, דורותיאה פייט ולאחר מכן, דורותיאה שלגל), רחל לוין (נקראה בהמשך, ורנהגן פון אנזה), אסתר גד (נקראה בהמשך, ברנרד ולאחר מכן, דומאייר), הנרייטה למוס (נקראה בהמשך, הרץ), פרדכן מרקוזה (נקראה בהמשך, אוגוסטה פרדריקה לימן), מריאן מאייר (נקראה בהמשך, פראו מריאן פון אייבנברג).

בתגובה למכתב ממרץ 1793, ששלח דויד פייט, סטודנט יהודי לרפואה בן 21, לרחל לוין, ובו סיפר בהתלהבות על פגישתו עם גתה, התלוננה רחל בקנאה על כך שבתור אישה עיניה אינן יכולות ליהנות מהמראות המלהיבים שתיאר פייט במכתבו; עיניה, כך כתבה, אמורות להסתפק ב"מדרכות ברלין" בלבד. היא הפצירה בפייט שימשיך לחלוק איתה במעט מחוויותיו.

פייט הגיע לביתו של גתה בוויימר בלוויית דודו, הבנקאי הברלינאי שמעון פייט, מצויד במכתב המלצה מהסופר קארל פיליפ מוריץ, מוציא לאור של כתב עת חלוצי בתחום הפסיכולוגיה האמפירית, בו פרסמו חשובי היהודים המשכילים, ובהם משה מנדלסון, שלמה מימון, מרכוס הרץ, אהרון וולפסון, ולצרוס בן-דוד. פייט התקבל ע"י גתה ברוב נימוס, כך כתב לרחל לוין, והוסיף לדווח בהתרגשות גם על סופרים אחרים שפגש: "ראיתי ממש את כולם... גתה,וילנד, הרדר. ואף ניהלתי שיחה די מפורטת עם כל אחד מהם".

התשוקה לפגוש את הדמויות הגדולות של הנאורות הגרמנית, הידוענים של אותם ימים, הייתה משותפת להרבה יהודים בני האליטה הבורגנית הגבוהה בגרמניה. גברים יכלו לממש את התשוקה הזאת בקלות יחסים; לנשים הדבר היה קשה הרבה יותר. אולם, רחל לוין וכמה מידידותיה מצאו בסופו של דבר את הדרך לפגוש את גתה, וגם להתכתב אתו, ולא רק אתו, אלא גם עם ז'אן פול, פרידריך שלגל ופרידריך שליירמכר, ועוד דמוניות פחות מוכרות כמו הדיפלומט השוודי קרל גוסטב פון ברינקמן, או הפילוסוף והתיאולוג הפרוטסטנטי אוגוסט טווסטן.

אולם, הדרך שנאלצו הנשים היהודיות המשכילות לעבור כדי לזכות ולפגוש את הדמויות המיתולוגיות של הנאורות וכדי לקיים אתן שיח אינטלקטואלי הייתה קשה ופתלתלה ומלאת חתחתים.

בספרה רב העניין מתארת נטלי ניימרק גולדברג את הדרך שעשו אותן נשים, ומצליחה להעביר לקורא את הלהט, אפשר לומר גם את "קוצר הרוח היוקד והעליז" שאפיינו אותן, כדבריה של דורותיאה שלגל בהקדמה לרומן שלה "פלורנטין".

הפרופיל של קבוצת הנשים המתוארת בספר שונה מאוד מהדיוקן המוכר של האישה היהודייה המסורתית, ואפילו של נשות המשכילים היהודים. כך, לדוגמא, בציור המפורסם של מוריץ אופנהיים, שצויר שנים אחרי מותו של משה מנדלסון, מוצגים מנדלסון, לסינג ולפטאר בקדמת התמונה ואילו פרומט (לבית גוגנהיים), אשתו של מנדלסון נמצאת מאחור, דמותה מטושטשת מעט והיא נושאת מגש. לעומת זאת, בדיוקנאות הנשים המתוארים בספרה של נטלי ניימרק גולדברג, של דורותיאה שלגל, הנרייטה הרץ או רחל ורנהגן, מתפנה לנשים עצמן. אין הן מוצגות כמי שנדחקות לרקע בעודן משרתות את הגברים, יופיין המפתה מודגש והמבט המהורהר שלהן מלמד על נטיותיהן האינטלקטואליות.

לכול אחת מן הנשים שבהם עוסק הספר הייתה ביוגרפיה מיוחדת לעצמה, אבל היה להן סיפור חייהן משותף: הן היו בנות למשפחות עשירות, שזכו לחינוך ביתי דומה לזה של בנות הבורגנות הגבוהה בגרמניה, חינוך שבמסגרתו למדו שפות זרות. הן שלטו בגרמנית ובצרפתית, ולפעמים גם בלטינית, באנגלית ואפילו ביוונית ובדנית. הן נישאו בתוך מעגל סגור למדי של משפחות הבורגנות היהודית הגבוהה, רובן התגרשו מבני זוגן היהודים בשלב מוקדם יחסית בחייהן, התנצרו לפני או אחרי שנישאו לבן זוג לא יהודי, ולקחו להן מאהבים, בדרך כלל לא יהודים, מבני האצולה.

מלבד זאת, הייתה משותפת להן תאוות הדעת, והן גילמו ומימשו באורח חייהן את הצו של קאנט "העז לדעת", ועשו זאת בנחישות, בקדחתנות ובהתמסרות טוטלית, כביכול ביקשו להתגבר בקפיצת דרך על חֶסר בן מאות בשנים בכל הנוגע לנגישות הדעת, להשכלה. הן קראו את התוצרים המובהקים של הנאורות - ספרים, מאמרים, עלונים ועוד. ונהנו ממוסיקה, מתיאטרון וממגוון אמנויות.

דורותיאה שלגל, בתו הבכורה של משה מנדלסון, נולדה כ-ברנדל מנדלסון, זכתה לחינוך ביתי אירופי קלאסי לבנות ושלטה היטב בצרפתית ובגרמנית. שלא כאביה, לא נדרשה בראשית הקריירה הספרותית שלה לסיוע בתרגום מצרפתית לגרמנית. השליטה בשפות אלו אפשרה לה בשלב מאוחר יותר בחייה להתפרנס מעבודות התרגום שעשתה. את הפילוסוף פרידריך שלגל, הצעיר ממנה בשמונה שנים, הכירה בסלון הספרותי שניהלה חברתה הנרייטה הרץ בברלין. היא נישאה לו כמה שנים לאחר שנפרדה משמעון פייט ולאחר שהתנצרה. כאשר פרסם שלגל את הרומן שלו "לוסינדה", שנתפש כרומן אוטוביוגרפי ועורר שערורייה בגלל עמדותיו המתירניות, התנערו מהם חבריהם, והזוג נאלץ לעזוב את גרמניה.

בדרכם לפריז עצרו בכמה תחנות, החשובה שבהן הייתה יינה. שם היוו חלק יחד עם לודוויג טיק ונובאליס בהקמת החוג שייסד את הרומנטיקה המוקדמת. לאחר מכן עברו לפריז, ולאחר מכן המשיכו לנדוד. הם הצטרפו לכנסייה הקתולית, ועברו להתגורר בקלן, ובמשך כל השנים האלה התפרנסו מעבודות התרגום והעריכה של דורותיאה. נדודיהם הסתיימו בווינה, שם התגוררו כעשרים שנה לאחר ש-שלגל הצליח לקבל משרה כמזכיר חצר המלכות במטה של הארכידוכס קרל. רק בשנות חייה האחרונות חזרה דורותיאה לגרמניה והשתקעה בפרנקפורט על נהר המיין.

כמו משפחתה של ברנדל מנדלסון, גם משפחתה של מריאן מאייר השתייכה לשכבה הדקה של היהדות הבורגנית הגבוהה. מריאן הייתה נכדתו של פייטל היינה אפרים, שביתו המפואר ברובע ניקולאי בברלין "אפרים פאלה", נחשב לאחר היפים בעיר. משפחתה הייתה השנייה שזכתה בפריבילגיה הכללית, שפטרה את היהודים מרוב החוקים המפלים, זכות יתר, שעד שנת 1790 הוענקה רק לכמה עשרות יהודים בשל תרומתם לכלכלת המדינה ולמאמץ המלחמה הפרוסי.

מריאן התנצרה בפתאומיות עם אחותה שרה בשנת 1788, וחזרה ליהדות בעקבות הפצרת הוריה, ולא פחות מכך כתוצאה מהתערבותו של המלך פרידריך וילהלם השני. היא התנצרה שוב מאוחר יותר, ונישאה לנסיך האוסטרי היינריך ה-14 פון רויס. הנישואין נשמרו בסתר, בני הזוג התגוררו במעונות נפרדים ומריאן שמרה על שם נעוריה. רק אחרי מות בעלה נקראה, במעין פשרה, בשם האצולה פראו מריאן פון אייבנברג.

קורות חייה של אסתר גד דומות ושונות מאלה של מריאן מאייר ו-ברנדל מנדלסון, שגדלו בברלין, בטבורה של תנועת ההשכלה. היא נולדה למשפחה מיוחסת בברסלאו (עיר שבעבר נכללה בשטח גרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה סופחה לפולין). קיבלה חינוך קלאסי, ובגיל 13 כבר שלטה בצרפתית, באנגלית ובאיטלקית. לאחר שהתגרשה מבעלה ועברה לברלין, התנצרה, נישאה ל-ווילהלם פרידריך דומאייר, רופאו האישי של אדוארד אוגוסט, נסיך קנט, והחליפה את שמה ל-לוסי. בני הזוג עברו מאוחר יותר להתגורר בליסבון וזמן מה גם ב-מלטה. לאחר מות בעלה נסעה לבריטניה, התיידדה עם וולטר סקוט ועם לורד ביירון, והמשיכה לצאת למסעות רבים, אז כונתה ע"י חברתה רחל ורנהגן בשם "יוליסס המרבָּה בנסיעות".

קורות חייהן שתוארו ועוד כמה הנזכרות בספר מאששות את טענתה של נטלי ניימרק גולדברג, כי בניגוד לדעה הרווחת, התהליך שבו אימצו נשים יהודיות את אורחות החיים של נשים לא יהודיות בנות המעמד הבורגני הגבוה קדם להמרת הדת. כבנות הבורגנות הגבוהה הן השתלבו בשיח של הנאורות, בעיקר זה שהתנהל בברלין, והתגברו בהצלחה מרשימה על המכשולים החברתיים שניצבו לפני הנשים הגרמניות בכלל, ולפני נשים יהודיות בפרט. הן יצרו מעגלים שונים של היכרויות, שאותם טיפחו במפגשים אישיים, בסלונים שהקימו, ובמערכת מסועפת של התכתבויות. אותם התכתבויות דרשו פנאי, יכולת אוריינית גבוהה ויכולת כלכלית גבוהה, בין היתר בגלל המחיר הגבוה של שירותי הדואר.

אחרי שעברה לברלין התיידדה אסתר גד עם רחל לוין-ורנהגן והתכתבה אתה ארוכות. הידידות בין דורותיאה שלגל לרחל לוין-ורנהגן פרחה באמצעות ההתכתבות ביניהן, במיוחד לאחר שדורותיה נאלצה לעזוב את ברלין. הן כתבו מאות ואפילו אלפי מכתבים, שחלקם הושמדו, כמו במקרה של הנרייטה הרץ ודורותיאה פון שלגל. אולם, חלקם נשמר בכל ברשות נמעניהם. כך, לדוגמא, מכתביה של הנרייטה הרץ לתיאולוג והפילוסוף הפרוטסטנטי הנודע, פרידריך שליירמכר, ראו אור בספר, ואילו מכתביה של דורותיאה ראו אור במהדורת כל כתביו של פרידריך שלגל.

במכתביהן סיפרו הכותבות גם על עניינים אישיים, אבל לרוב המכתבים עסקו במגוון של נושאים בעלי אופי אינטלקטואלי.

דורותיאה שלגל - סופרת גרמנייה ממוצא יהודי

דורותיאה נולדה בשם ברנדל מנדלסון וחייתה בין השנים 1763-1839.

הייתה סופרת גרמנייה ממוצא יהודי. בתו של משה מנדלסון [פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית] ורעייתו של פרידריך שלגל [משורר גרמני, מבקר אומנות ומלומד].

ברנדל מנדלסון, הייתה בתו הבכורה של משה מנדלסון. אביה גידל אותה בחינוך משולב יהודי מסורתי ובחיי החברה הגבוהה בברלין. כבר בצעירותה התבלטה כבעלת אינטליגנציה גבוהה ואופי לא יציב.

בשנת 1783, נישאה לבנקאי יהודי בשם שמעון פייט (או וייט Veit) וילדה לו ארבעה ילדים, מהם נותרו שניים בחיים והם הציירים הגרמניים הידועים יוהאן ופיליפ פייט, אנשי האסכולה הנצרנית [היו אלה יהודים שקיבלו עליהם גרסה של הנצרות הקדומה עוד טרם הפילוג היהודי-נוצרי. בתקופה בה פעלה הקהילה, לא נקראו אנשיה נוצרים אלא נצרנים (שומרים) או משיחיים. היהודים הנוצרים ראו עצמם כיהודים ופרט לטבילה שהוסיפו לעצמם והאמונה כי ישו היה משיח קיימו את מצוות היהדות ואף ראו בבית המקדש את המרכז הרוחני והדתי שלהם] בציור.

נישואיה לשמעון פייט נמשכו כ-16 שנה ולפי עדות ידידתה לא היו אלה נישואין מאושרים.

בשנת 1794, שינתה את שמה מ-ברנדל ל-דורותיאה.

בדומה לרחל ורנהגן [סופרת גרמנייה ממוצא יהודי], היא ניהלה בביתה חברת קריאה שבה נפגשו בני המשפחה וידידים מדי שבוע וקראו מחזות; אורח הכבוד היה אביה, ואורחים נוספים היו ידידתה הנרייטה הרץ ובעלה מרכוס, דוד פרידלנדר ואחרים.

במהלך ביקוריה בסלון של ידידתה הנרייטה הרץ פגשה את הסופר פרידריך שלגל, שהיה צעיר ממנה בשבע שנים. השניים התאהבו זה בזה, היא ניהלה עמו רומן מחוץ לנישואין ובסופו של דבר התגרשה מבעלה.

בשנת 1799, עברו דורותיאה ופרידריך ל-יינה ובשנת 1802, עברו שוב והפעם לפריז, שם המירה את דתה לנצרות פרוטסטנטית ונישאה לפרידריך שלגל.

דורותיאה חיברה את הרומן "פלורנטין", שפורסם בעילום שם ע"י בעלה בשנת 1801. בנוסף, חיברה כמה יצירות נוספות שפורסמו בשמו של בעלה, וכן תרגמה חיבורים מצרפתית לגרמנית, בהם את הרומן "קורין" של מאדאם דה סטאל [סופרת צרפתייה ממוצא שוויצרי], ופרסמה מאמרים בכתב העת "אירופה" שערך בעלה.

בשנת 1808, המירה את דתה בשנית יחד עם בעלה ובנה לנצרות קתולית. משפחתה נידתה אותה אחרי המרת הדת, והיא סבלה מקשיים כלכליים והתפרנסה בעיקר מפרסום יצירותיה הספרותיות בידי בעלה.

בין השנים 1818-1819, הייתה עם בניה ברומא.

את שנותיה האחרונות עד מותה בשנת 1839, העבירה בפרנקפורט יחד עם בעלה שמת בשנת 1829.

פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה - משוררת מהמאה ה-18

שמה הספרותי היה פריחא בת יוסף, היא הייתה משוררת יהודייה בת המאה ה-18 מצפון אפריקה.

פריחא בת יוסף נולדה במרוקו בשנות ה-30 של המאה ה-18.

פריחא בת יוסף היה שמה הספרותי, אך למעשה הייתה בתו של הרב אברהם בן אדיבה. הרב עצמו היה משורר וכתב לפחות שני פיוטים שהיו נפוצים מאוד בקרב יהודי מרוקו. [יוסף שטרית, "פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה-י"ח, פעמים 55, עמ' 126]

בת יוסף חיברה חלק משיריה עוד במרוקו, אך מאוחר יותר עזבה את הממלכה והתיישבה בתוניס, כנראה בעקבות מהומות שמהן סבלו היהודים עם מותו של מולאי אסמאעיל מלך מרוקו. [יוסף שטרית, "פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה-י"ח, פעמים 55, עמ' 125]

בעקבות מלחמת היורשים היהודים חיפשו מקלט במדינות שקטות יותר באזור, וכך הגיע אביה של פריחא רבי אברהם בן אדיבה ביחד עם בנו ובתו לתוניס השקטה והשלווה, וקבע את מקום מגוריו ברובע היהודי בעיר תוניס.

פריחא בת יוסף התגוררה בחדר משלה ובחדר הסמוך שכנה ספרייתה.

היא הייתה בקיאה בתורה וכתבה את שיריה בשפה העברית.

בשנת 1756, תוניס נכבשה ע"י כוחות עות'מאניים שבאו מאלג'יריה והרס רב נגרם לעיר. הקונסול הצרפתי דיווח שאלפים נהרגו במהלך כיבוש העיר. יהודים רבים נמלטו ומצאו מקלט בטריפולי שב-לוב השכנה. רבי אברהם יחד עם בנו ובתו נמלט גם הוא לטריפולי, אך מסיבה לא ברורה הבת פריחא נשארה בתוניס ולא הצטרפה לאביה. בעקבות המנוסה מהעיר ניתק הקשר בין פריחא בת יוסף למשפחתה, הבת פריחא המשוררת לא נמצאה וסביר להניח שנאנסה ונרצחה במהלך כיבוש העיר ע"י התורכים ומקום קבורתה לא נודע עד עצם היום הזה.

פריחא בת יוסף הונצחה בדרכים שונות, ואביה רבי אברהם שביקש להנציח את שמה של בתו כיאה ל"תלמיד חכם", חצב מקווה טהרה במקום שבוע עמדה מיטתה, והעמיד ארון קודש בחדר הסמוך במקום שבו עמדה ספריית בתו, והסב את חדרה לבית כנסת על שמה. מקום משכנה של ספרייתה הגדולה הפך למקום משכנו של ספר התורה של בית הכנסת. נשים ונערות שהיו במצוקה נהגו לבוא ולשאת תפילה במקום. פריחא בת יוסף המשוררת, לא נישאה מעולם, הפכה "לקדושה עממית".

לרחוב שבו נמצא ביתה של פריחא ניתן השם "זנקת אלחמם" זאת על שם המקווה שנחצב בחדרה.

לבית הכנסת ניתן השם "צלאת פריחא" והוא נחשב למקום קדוש אשר משך אליו מבקרים ומתפללים רבים, מאז כינונו סביב שנת 1760.

בשנת 1930 לערך, כאשר הרובע היהודי היה על סף התפוררות, פונה בית הכנסת עם היהודים לרובע היהודי החדש.

מאמר בעיתון יהודי/תוניסאי מראשית המאה ה-20 מציין שנשות הקהילה היהודית המשיכו להתייחס אליה כאל רבנית גדולה וכ-אל צדיקה, ופנו אליה בליבן בעתות מצוקה.

הרב הראשי בתוניסיה דוד כטורזא כתב עליה בשנת 1936, במכתב המבקש מרשויות תוניסיה לשמר את בית הכנסת. מתוך מסמך מצורף למכתב שנשלח מהרבנות הראשית בתוניסיה אל המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה בתוניס: "ב-1750 בקירוב, בזמן התנהלה מלחמה בין מלך מרקש ומלך פאס במרוקו, ברחו משפחות יהודיות ידועות רבות מ-פאס מפחד מעשי טבח ומעשי שוד של הצד המנצח. חלק מן המהגרים פנוי לאלג'יריה ולתוניסיה, וחלק נוסף נסעו צפונה והגיעו לפלסטינה והצטרפו לקהילת הספרדים בארץ זו. בין המשפחות הללו הייתה אחת שנשאה את השם בן-אדיב או אדיבה וראש המשפחה היה אברהם בן יצחק. זה האחרון היה רב מכובד מאוד והוא בא להתיישב בתוניס עם אשתו ובתו היחידה פריחא, הקטנה של 'פרחא', שהוא תרגום השם העברי 'שמחה' שמשמעותו צהלה. צעירה זו הייתה יפת תואר ובעיקר בעלת ידע רב; היא רכבה על סוסים, עסקה במוסיקה והייתה משוררת. מיד עם הגיעו לתוניס, האבא, שהיה עשיר, רכש בית ב-'חארה' (הרובע היהודי) והקדיש חדר במיוחד לספרייה העשירה והמגוונת, כך אומרים, של בתו; זו בילתה את כל זמנה, ואפילו לילותיה, בעיון ובלימוד. אולם, שנים מעטות לאחר מכן, מרדו ה-יאניצרים (החיילים העות'מאניים) בתוניס בממשלת הביי; המורדים פלשו לרובע היהודי, עסקו במעשי שוד וביזה וחטפו נשים וילדים; הבתים התרוקנו, המשפחות ברחו וחזרו רק אחרי שהסדר הושב על כנו; כל אחד שב לביתו, אך פריחא היפה נעלמה; כל החיפושים אחריה לא הועילו, היא לא נתנה סימן חיים. ההורים הכואבים שמרו את זכרה ע"י הפיכת החדר שהוקדש לה לבית כנסת קטן ותרמו את הבית כולו לקהילה היהודית בתוניס". פריחא הייתה בין היתר סמל לגבורה, לצניעות ולחכמה. בית הכנסת של פריחא מסמל כיום דרך שמו את המידות הטובות של האישה היהודייה בתוניסיה ובכל צפון אפריקה, ומן הראוי שזכרו יונצח".

ב-1863, גילה מריוס פישר בתוניס בבית הכנסת, הנושא עדיין את שמה, תשעה פיוטים (שירים) בעברית עם אקרוסטיכון שלה.

שנים מספר לאחר מכן הוריה של פריחא שהזדקנו נסעו לחיות את שנותיהם האחרונות בארץ ישראל, וה-'שמש' (השרת) של בית הכנסת עבר לגור בחדרים שלהם.

אנו נוכחים לדעת שרוב חכמי יהדות תוניסיה מוצאם מ-מרוקו. באותה עת יהודי מרוקו היו מלומדים נחשבים וכן רוב נשותיהם, שאצלן התמזגו סגולות פיזיות עם מידות מוסריות. [יוסף שטרית, פיוטי פריחא בת יוסף ותעודה חדשה על חייה ומותה, בתוך: "דחק, כתב עת לספרות טובה", כרך א' (יוני תשע"א), עמודים 36-42]

עפ"י מאמר מאת יוסף ביג'אוי [יוסף בן אברהם ביג'אוי נולד בשנת 1890, היה חייט וכתב בעיתונים רבים בערבית-יהודית. בשנות ה-30 הוא נתמנה לעורכו הראשי של השבועון 'אליהודי'. לצד פועלו העיתונאי הוא גם עיבד יצירות מערבית ומצרפתית לערבית-יהודית וחיבר סיפורים. ראה: חג'אג', עמודים 60-61], עורכו הראשי של העיתון 'אליהודי', בערבית-יהודית, שיצא לאור בתוניס בשנות ה-30 של ה-120 [השבועון 'אליהודי' יצא לאור בתוניס בין השנים 1936-1940, בבעלותו ובניהולו של מרדכי אוזן], ובו הוא מעלה את זכרה של המשוררת ומביא שיר נוסף מפרי עטה. המאמר נכתב לרגל עבודות השיקום, שלא הושלמו מעולם, של השכונה היהודית (אלחארה) הישנה בתוניס, אשר במסגרתן נהרסו בניינים רבים ורחובות שלמים [על השיקום ב-אלחארה - כך כונו השכונות היהודיות בצפון אפריקה, פרט למרוקו - הוחלט בעיריית תוניס הקולוניאלית ב-1930. העבודות נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ולא חודשו. על המאמצים לשיקום הרובע היהודי בתוניס. ראה: סבאג והטל, עמודים 24-28], ביניהם בית כנסת ישן על שם פריחה. [במאמר של ביג'אוי בערבית-יהודית 'פריחה' מאוית ב-ה, שעה שבאקרוסטיכון של שני שיריה השם נכתב ב-א, כנהוג בכתביהם של יהודי מרוקו. במרוקו השם פריחא רווח בקרב היהודיות וכנראה גם בקרב המוסלמיות, לא כך בקרב יהודי תוניסיה] בית כנסת זה נבנה במאה ה-18 לזכר משוררת בשם פריחה, בידי אביה, ר' אברהם בר אדיבה שחי במאה ה-18. בית הכנסת התקיים במקומו הראשון עד שנת 1936, ואז הועבר למקום חדש ברובע היהודי והמשיך לשאת את שם פריחה. [תשמישי הקדושה של בית הכנסת הישן הועברו לבניין חדש, ברחוב אל-מולה, ונקרא גם הוא 'בית הכנסת על שם פריחה'. ראה: סבאג והטל, עמ' 65. על הקמת בית הכנסת על שם פריחה הילכו בקרב יהודי תוניס אגדות וסיפורי עם, השונים מהמתואר במאמרו של ביג'אוי. ראה: שם, עמ' 65, הערה 12]

מן המאמר של יוסף ביג'אוי אנו למדים, כי פריחא עם אביה, ר' אברהם, ואחיה הגיעו ממרוקו והתיישבו בתוניס סמוך לאירוע טרגי [כיבוש תוניס בשנת 1756 ע"י אלג'יריה], שבו נפגעה העיר מידי האלג'יראים, ותושביה היהודים נאלצו לחפש מקלט לעצמם. פריחא ומשפחתה עזבו את מרוקו בגלל המהומות שהתחוללו שם והרדיפות שמהן סבלו אז היהודים. אירוע שנשאר חרות היטב בזיכרון הקהילתי של יהודי תוניס, בגלל מעשי הביזה, האונס וההרג של הכובשים. בני הקהילה נאלצו אז לנדוד מעירם עד יעבור זעם, וחלק גדול מהם מצא מקלט בטריפולי שב-לוב. [על מאורעות אלה בתוניס, ראה: הירשברג, עמ' 132. על 30 שנות מהומות במרוקו, בין השנים 1728-1757, ראה: שם, עמודים 282-292. משפחת המשוררת עזבה כנראה את מרוקו שנים מעטות לפני כיבוש תוניס בידי האלג'יראים. בנוסף, לאחר שהמלך מוחמד בן עבדאללה עלה לשלטון במרוקו ב-1757, הוא הצליח לייצב את ממלכתו וגייס לשירותו יהודים רבים, ראה: שם, עמודים 285-295]

ר' אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בין השנים 1728-1757, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. [במאמר הראשון על פריחא (שיטרית, פריחא, עמודים 88-89) טען שיטרית, שהיא חייתה במרוקו במאה ה-18, כעת ניתן לקבוע שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה ה-18 ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים לחייה, עפ"י הסברה. פרט לעדותו של ביג'אוי, יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה 'פנה אלינו ברחמים' (שם, שם), תפוצת השירים הערביים-היהודיים שכתב אביה, ר' אברהם בן אדיבה, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, עמ' 86, הערה 11)]

רבי אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג'יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי ולא נודע מה אירע לה.

פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך רבי אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה [עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם 'רחוב המקווה', כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר' אברהם בן אדיבה לזכר בתו. ראה: סבאג והטל, עמ' 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע], וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה.

נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג'אוי מכנה את פריחא 'רבנית' ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך.

כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון 'פרחא', ומתרגמו לערבית-יהודית. הפיוט הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, בעוד שאת הבקשה 'פנה אלינו ברחמים' היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג'אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.

שם המשוררת היה פריחא בת אברהם (בר אדיבה), ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף 'בת יוסף' מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי 'בית יוסף', המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך, התיבה 'בת' בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, 'פריחא', ואקרוסטיכון פנימי, 'אברהם בר יצחק בר אדיבה', וביניהם התיבה 'בת'.

לגבי אביה, רבי אברהם בר אדיבה, נמצאו שני שירים שלו בערבית-יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסס על סיפורי איוב [השיר פורסם בתעתיק פונטי, ראה: זעפרני, עמודים 128-163. שיר זה היה מוכר בקהילות מרוקו ואלג'יריה אך לא בתוניסיה. שמו המלא של המחבר מופיע באקרוסטיכון שלאחר סימן הא"ב בגרסאות רבות של השיר, ואינו מוזכר אצל זעפרני. השווה: שיטרית, לחקר, עמ' 138] וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב, על עשרת הרוגי מלכות. [הקינה תפורסם: שיטרית, קינות. פרטים ביבליוגרפיים אחדים עליה, ראה: שיטרית, עיון, עמ' 271, הערה 21. הקינה מוכרת בקהילות מרוקו בלבד ושם המחבר מופיע בה בצורת אקרוסטיכון פנימי בסטרופות האחרונות של השיר]

ביג'אוי מכנה את אביה רבי אברהם בר אדיבה - 'הרב הגדול', אולם מלבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג'אוי, לא נמצא שמו במסמך אחר. גם לא נמצא באיזו קהילה במרוקו הוא חי. [השווה: שיטרית, פריחא. ראה: שיטרית, עיונים, פרק א'; שיטרית, היבטים, עמ' 183]

יצירתה

אחדים משיריה של פריחא בת יוסף השתמרו עד היום והיא ראויה לציון כאחת המשוררות היהודיות והעבריות היחידות טרם העת המודרנית. חיבוריה נעו בין נושאים אישיים והקשר שבין הפרט לאלוהים, לבין נושאים כלל-יהודיים כגון גאולת עם ישראל וישועה מידי השלטון הזר.

שיריה משובצים בפסוקים רבים מהתנ"ך בצורה שמלמדת על בקיאותה בכתבי הקודש. שירה "פנה אלינו ברחמים" הוא תחינה לקיבוץ גלויות:

רַחֱם עַל עַם סְגֻלָּתְךָ,
כִּי הֲם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ:
מַהֵר קַבֱּץ קְהִלַּתֶךָ
אֶל הַר גְּלִילִי.

פריחא בת יוסף, "פנה אלינו ברחמים"; בית שני [יוסף שיטרית, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה-י"ח", פעמים 4, עמ' 92]

בבית אחר של  השיר היא מייחלת לסיום השלטון הזר על ארץ ישראל:

בַּת-יוֹסֵף מְיַחֶלֶת,
הַטּוֹב מִמֵּךְ שׁוֹאֶלֶת,
מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוֹחֶלֶת
מִיָּד הַיִּשְׁמְעֵאלִי.

פריחא בת יוסף, "בת יוסף מייחלת"; בית שני [יוסף שיטרית, "פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה-י"ח", פעמים 4, עמ' 93]

הפיוט "פעמיי הרימה", להלן:

פְּעָמַי הָרִימָה, יָהּ מַצִּילִי,

אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְּטוּב טַעַם.

רְדָפַנִי אוֹיֵב גּוֹי אֱוִילִי,

וַיִגְעַר בִּי בְּקוֹל רַעַם.

חִיש הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי,

וּשְלַח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם.

אֶרְאֶה שָם אוֹרְךָ, אֶכְבּוֹש כְּלִילִי,

אֲזַי אוֹמַר: "אָמוּתָה הַפַּעַם".

[יוסף שטרית, פיוטי פריחא בת יוסף ותעודה חדשה על חייה ומותה, בתוך: "דחק, כתב עת לספרות טובה", כרך א' (יוני תשע"א), עמ' 38]

בשיריה פריחא בת יוסף ערכה שימוש נרחב ושנון באקרוסטיכון (שיטת כתיבה בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן וכדומה), וחלק מהמידע הביוגרפי שידוע עליה נלמד דרכם.