פעילותן הכתובה והלא כתובה, מעידה על מידת
השתלבותן בשיח של הנאורות, ולאחר מכן בשיחה של הרומנטיקה המוקדמת בגרמניה, בעיקר
בעיר ברלין, שנהפכה בתקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 לבירת התרבות האירופית.
במחקר המתבסס על אלפי מסמכים, פורשת נטלי
ניימרק גולדברג את סיפורה המרתק של קבוצת נשים יהודיות, שרובן חיו בברלין: ברנדל
מנדלסון (נקראה בהמשך, דורותיאה פייט ולאחר מכן, דורותיאה שלגל), רחל לוין (נקראה
בהמשך, ורנהגן פון אנזה), אסתר גד (נקראה בהמשך, ברנרד ולאחר מכן, דומאייר),
הנרייטה למוס (נקראה בהמשך, הרץ), פרדכן מרקוזה (נקראה בהמשך, אוגוסטה פרדריקה
לימן), מריאן מאייר (נקראה בהמשך, פראו מריאן פון אייבנברג).
בתגובה למכתב ממרץ 1793, ששלח דויד פייט,
סטודנט יהודי לרפואה בן 21, לרחל לוין, ובו סיפר בהתלהבות על פגישתו עם גתה, התלוננה
רחל בקנאה על כך שבתור אישה עיניה אינן יכולות ליהנות מהמראות המלהיבים שתיאר פייט
במכתבו; עיניה, כך כתבה, אמורות להסתפק ב"מדרכות ברלין" בלבד. היא
הפצירה בפייט שימשיך לחלוק איתה במעט מחוויותיו.
פייט הגיע לביתו של גתה בוויימר בלוויית
דודו, הבנקאי הברלינאי שמעון פייט, מצויד במכתב המלצה מהסופר קארל פיליפ מוריץ,
מוציא לאור של כתב עת חלוצי בתחום הפסיכולוגיה האמפירית, בו פרסמו חשובי היהודים
המשכילים, ובהם משה מנדלסון, שלמה מימון, מרכוס הרץ, אהרון וולפסון, ולצרוס
בן-דוד. פייט התקבל ע"י גתה ברוב נימוס, כך כתב לרחל לוין, והוסיף לדווח
בהתרגשות גם על סופרים אחרים שפגש: "ראיתי ממש את כולם... גתה,וילנד, הרדר.
ואף ניהלתי שיחה די מפורטת עם כל אחד מהם".
התשוקה לפגוש את הדמויות הגדולות של
הנאורות הגרמנית, הידוענים של אותם ימים, הייתה משותפת להרבה יהודים בני האליטה הבורגנית
הגבוהה בגרמניה. גברים יכלו לממש את התשוקה הזאת בקלות יחסים; לנשים הדבר היה קשה
הרבה יותר. אולם, רחל לוין וכמה מידידותיה מצאו בסופו של דבר את הדרך לפגוש את
גתה, וגם להתכתב אתו, ולא רק אתו, אלא גם עם ז'אן פול, פרידריך שלגל ופרידריך שליירמכר,
ועוד דמוניות פחות מוכרות כמו הדיפלומט השוודי קרל גוסטב פון ברינקמן, או הפילוסוף
והתיאולוג הפרוטסטנטי אוגוסט טווסטן.
אולם, הדרך שנאלצו הנשים היהודיות המשכילות
לעבור כדי לזכות ולפגוש את הדמויות המיתולוגיות של הנאורות וכדי לקיים אתן שיח
אינטלקטואלי הייתה קשה ופתלתלה ומלאת חתחתים.
בספרה רב העניין מתארת נטלי ניימרק גולדברג
את הדרך שעשו אותן נשים, ומצליחה להעביר לקורא את הלהט, אפשר לומר גם את
"קוצר הרוח היוקד והעליז" שאפיינו אותן, כדבריה של דורותיאה שלגל בהקדמה
לרומן שלה "פלורנטין".
הפרופיל של קבוצת הנשים המתוארת בספר שונה
מאוד מהדיוקן המוכר של האישה היהודייה המסורתית, ואפילו של נשות המשכילים היהודים.
כך, לדוגמא, בציור המפורסם של מוריץ אופנהיים, שצויר שנים אחרי מותו של משה
מנדלסון, מוצגים מנדלסון, לסינג ולפטאר בקדמת התמונה ואילו פרומט (לבית גוגנהיים),
אשתו של מנדלסון נמצאת מאחור, דמותה מטושטשת מעט והיא נושאת מגש. לעומת זאת,
בדיוקנאות הנשים המתוארים בספרה של נטלי ניימרק גולדברג, של דורותיאה שלגל,
הנרייטה הרץ או רחל ורנהגן, מתפנה לנשים עצמן. אין הן מוצגות כמי שנדחקות לרקע
בעודן משרתות את הגברים, יופיין המפתה מודגש והמבט המהורהר שלהן מלמד על נטיותיהן
האינטלקטואליות.
לכול אחת מן הנשים שבהם עוסק הספר הייתה
ביוגרפיה מיוחדת לעצמה, אבל היה להן סיפור חייהן משותף: הן היו בנות למשפחות
עשירות, שזכו לחינוך ביתי דומה לזה של בנות הבורגנות הגבוהה בגרמניה, חינוך
שבמסגרתו למדו שפות זרות. הן שלטו בגרמנית ובצרפתית, ולפעמים גם בלטינית, באנגלית
ואפילו ביוונית ובדנית. הן נישאו בתוך מעגל סגור למדי של משפחות הבורגנות היהודית
הגבוהה, רובן התגרשו מבני זוגן היהודים בשלב מוקדם יחסית בחייהן, התנצרו לפני או
אחרי שנישאו לבן זוג לא יהודי, ולקחו להן מאהבים, בדרך כלל לא יהודים, מבני
האצולה.
מלבד זאת, הייתה משותפת להן תאוות הדעת,
והן גילמו ומימשו באורח חייהן את הצו של קאנט "העז לדעת", ועשו זאת
בנחישות, בקדחתנות ובהתמסרות טוטלית, כביכול ביקשו להתגבר בקפיצת דרך על חֶסר בן
מאות בשנים בכל הנוגע לנגישות הדעת, להשכלה. הן קראו את התוצרים המובהקים של
הנאורות - ספרים, מאמרים, עלונים ועוד. ונהנו ממוסיקה, מתיאטרון וממגוון אמנויות.
דורותיאה שלגל, בתו הבכורה של משה מנדלסון,
נולדה כ-ברנדל מנדלסון, זכתה לחינוך ביתי אירופי קלאסי לבנות ושלטה היטב בצרפתית
ובגרמנית. שלא כאביה, לא נדרשה בראשית הקריירה הספרותית שלה לסיוע בתרגום מצרפתית
לגרמנית. השליטה בשפות אלו אפשרה לה בשלב מאוחר יותר בחייה להתפרנס מעבודות התרגום
שעשתה. את הפילוסוף פרידריך שלגל, הצעיר ממנה בשמונה שנים, הכירה בסלון הספרותי
שניהלה חברתה הנרייטה הרץ בברלין. היא נישאה לו כמה שנים לאחר שנפרדה משמעון פייט
ולאחר שהתנצרה. כאשר פרסם שלגל את הרומן שלו "לוסינדה", שנתפש כרומן
אוטוביוגרפי ועורר שערורייה בגלל עמדותיו המתירניות, התנערו מהם חבריהם, והזוג
נאלץ לעזוב את גרמניה.
בדרכם לפריז עצרו בכמה תחנות, החשובה שבהן
הייתה יינה. שם היוו חלק יחד עם לודוויג טיק ונובאליס בהקמת החוג שייסד את
הרומנטיקה המוקדמת. לאחר מכן עברו לפריז, ולאחר מכן המשיכו לנדוד. הם הצטרפו
לכנסייה הקתולית, ועברו להתגורר בקלן, ובמשך כל השנים האלה התפרנסו מעבודות התרגום
והעריכה של דורותיאה. נדודיהם הסתיימו בווינה, שם התגוררו כעשרים שנה לאחר ש-שלגל
הצליח לקבל משרה כמזכיר חצר המלכות במטה של הארכידוכס קרל. רק בשנות חייה האחרונות
חזרה דורותיאה לגרמניה והשתקעה בפרנקפורט על נהר המיין.
כמו משפחתה של ברנדל מנדלסון, גם משפחתה של
מריאן מאייר השתייכה לשכבה הדקה של היהדות הבורגנית הגבוהה. מריאן הייתה נכדתו של
פייטל היינה אפרים, שביתו המפואר ברובע ניקולאי בברלין "אפרים פאלה",
נחשב לאחר היפים בעיר. משפחתה הייתה השנייה שזכתה בפריבילגיה הכללית, שפטרה את
היהודים מרוב החוקים המפלים, זכות יתר, שעד שנת 1790 הוענקה רק לכמה עשרות יהודים
בשל תרומתם לכלכלת המדינה ולמאמץ המלחמה הפרוסי.
מריאן התנצרה בפתאומיות עם אחותה שרה בשנת
1788, וחזרה ליהדות בעקבות הפצרת הוריה, ולא פחות מכך כתוצאה מהתערבותו של המלך
פרידריך וילהלם השני. היא התנצרה שוב מאוחר יותר, ונישאה לנסיך האוסטרי היינריך
ה-14 פון רויס. הנישואין נשמרו בסתר, בני הזוג התגוררו במעונות נפרדים ומריאן שמרה
על שם נעוריה. רק אחרי מות בעלה נקראה, במעין פשרה, בשם האצולה פראו מריאן פון
אייבנברג.
קורות חייה של אסתר גד דומות ושונות מאלה
של מריאן מאייר ו-ברנדל מנדלסון, שגדלו בברלין, בטבורה של תנועת ההשכלה. היא נולדה
למשפחה מיוחסת בברסלאו (עיר שבעבר נכללה בשטח גרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה
סופחה לפולין). קיבלה חינוך קלאסי, ובגיל 13 כבר שלטה בצרפתית, באנגלית ובאיטלקית.
לאחר שהתגרשה מבעלה ועברה לברלין, התנצרה, נישאה ל-ווילהלם פרידריך דומאייר, רופאו
האישי של אדוארד אוגוסט, נסיך קנט, והחליפה את שמה ל-לוסי. בני הזוג עברו מאוחר
יותר להתגורר בליסבון וזמן מה גם ב-מלטה. לאחר מות בעלה נסעה לבריטניה, התיידדה עם
וולטר סקוט ועם לורד ביירון, והמשיכה לצאת למסעות רבים, אז כונתה ע"י חברתה
רחל ורנהגן בשם "יוליסס המרבָּה בנסיעות".
קורות חייהן שתוארו ועוד כמה הנזכרות בספר
מאששות את טענתה של נטלי ניימרק גולדברג, כי בניגוד לדעה הרווחת, התהליך שבו אימצו
נשים יהודיות את אורחות החיים של נשים לא יהודיות בנות המעמד הבורגני הגבוה קדם
להמרת הדת. כבנות הבורגנות הגבוהה הן השתלבו בשיח של הנאורות, בעיקר זה שהתנהל
בברלין, והתגברו בהצלחה מרשימה על המכשולים החברתיים שניצבו לפני הנשים הגרמניות
בכלל, ולפני נשים יהודיות בפרט. הן יצרו מעגלים שונים של היכרויות, שאותם טיפחו
במפגשים אישיים, בסלונים שהקימו, ובמערכת מסועפת של התכתבויות. אותם התכתבויות
דרשו פנאי, יכולת אוריינית גבוהה ויכולת כלכלית גבוהה, בין היתר בגלל המחיר הגבוה
של שירותי הדואר.
אחרי שעברה לברלין התיידדה אסתר גד עם רחל
לוין-ורנהגן והתכתבה אתה ארוכות. הידידות בין דורותיאה שלגל לרחל לוין-ורנהגן פרחה
באמצעות ההתכתבות ביניהן, במיוחד לאחר שדורותיה נאלצה לעזוב את ברלין. הן כתבו
מאות ואפילו אלפי מכתבים, שחלקם הושמדו, כמו במקרה של הנרייטה הרץ ודורותיאה פון
שלגל. אולם, חלקם נשמר בכל ברשות נמעניהם. כך, לדוגמא, מכתביה של הנרייטה הרץ
לתיאולוג והפילוסוף הפרוטסטנטי הנודע, פרידריך שליירמכר, ראו אור בספר, ואילו
מכתביה של דורותיאה ראו אור במהדורת כל כתביו של פרידריך שלגל.
במכתביהן סיפרו הכותבות גם על עניינים
אישיים, אבל לרוב המכתבים עסקו במגוון של נושאים בעלי אופי אינטלקטואלי.
