האחווה הנשית פרחה בקהילות אשכנז בראשית
העת החדשה המוקדמת מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18. בקהילות היהודיות במרכז אירופה
ובמזרחה בראשית העת החדשה, במאות ה-16 וה-17 ובעשורים הראשונים של המאה ה-18,
התקיימה פעילות חברתית ודתית תוססת של נשים.
חלק ניכר מפעילותן הדתית של הנשים התייחס
לתחום הבית. הדבר בא לידי ביטוי בהתמסרות לניהול משק הבית כדי לתמוך בגבר לומד
התורה, בטיפול בילדים ובחינוכם למצוות, באמירת תחינות אישיות ואינטימיות הנוגעות
למעגל חייה של האישה, בקיום מצוות חנ"ה (חלה, נידה והדלקת נרות) שנתפסו
כמצוות נשיות מובהקות.
יעברו דורות רבים עד שנשים תתחלנה להתקומם
נגד מציאות זו, המצמצמת את תחומי עשייתן הדתית והרוחנית, ורק כאשר ערכי המודרנה
ורעיון השוויון בין בני האדם יחלחלו לתוך החברה היהודית, רק אז הנשים תחלנה לערער
על התפקידים שייעדה להן המסורת בחיים הדתיים.
גם בחברה המסורתית לא הצטמצמה פעילותן
הדתית של הנשים לתחום הבית ולרשות היחיד בלבד. ברוב המקרים במוסדות ההנהגה
ובמוסדות הדת נוהלו ע"י הגברים, אך בקהילה האשכנזית המסורתית התקיימה במקביל
פעילות חברתית ודתית עשירה ומלאת תוכן, שהקיפה הן את מעגל השנה והן את מעגל החיים
של בנות הקהילה. הייתה היררכיה פנימית, ונשים בעלות תפקידים מיוחדים זכו בה למעמד
גבוה משל האחרות. לעתים נשים אלה זכו למעמדן בתוקף היותן נשואות לגברים בעלי מעמד
בכיר בקהילה, ובראשן יש למנות את הרבנית, אשת הרב. אך היו גם נשים שרכשו את מעמדן
בזכות אישיותן העצמאית, בזכות למדנותן או בזכות יראת השמים שלהן.
בספר הזוהר, עפ"י המסופר שם מצויים
בגן עדן שישה היכלות מיוחדים שבהם שוכנות נשמותיהן של הנשים הצדקניות. היכלות אלה
מופרדים מיתר הגן באמצעות פרוכת שנשמות הגברים אינן יכולות לעבור דרכה, למעט בחצות
הלילה, אז מתייחדות נשמות הגברים עם נשמות הנשים. ביתר שעות היממה מצויות נשמות
הנשים לבדן בהיכלות המיוחדים להן ומתענגות על זיו השכינה. בראשן ניצבות נשמותיהן
של ארבע האמהות, סרח בת אשר, בתיה בת פרעה, יוכבד אם משה, ויחד עמן הן עסוקות
בלימוד המצוות וטעמיהן, בהודאה ובשירת שירי שבח לקב"ה. [חלק ג', פרשת שלח לך,
קס"ז, ע"ב]
תיאור יוצא דופן זה זכה לעיבודים ספרותיים
רבים במהלך המאות ה-17 וה-18 במרחב התרבותי האשכנזי, חלקם בעברית וחלקם ביידיש.
תיאור יוצא מגדר הרגיל במציאות חורגת
לחלוטין מהמצוי והמוכר בעולם הקהילה היהודית המסורתית. ובכל זאת, בחברה האשכנזית
במרכז אירופה ובמזרחה בין המאות ה-16 וה-17 ובעשורים הראשונים של המאה ה-18 טרם
חדירת תהליכי המודרנה והחילון לקהילות היהודיות, תיאור היכלות הנשים בגן עדן היה
ידוע ומקובל, ובא לידי ביטוי בקשר ממשי בין התיאור הספרותי לבין מציאות החיים
היומיומית בקהילות.
אירוע משמח במיוחד מפגיש את נשות הקהילה,
חתונה בעיר. בני המשפחה עסוקים בהכנות אחרונות לקראת המעמד המרגש. הקהילה כולה
בהתרגשות וכמה ימים לפני החופה עצמה מתחילים טקסי החתונה, ובתוכם טקסים נשיים
מיוחדים.
בבוקר השבת שלפני החתונה, לאחרת סעודת
השבת, מכריז עוזרו של השמש על האירוע הנשי העומד להתחיל. נשות הקהילה, והרבנית
בראשן, מגיעות לבית הכלה. הן מושיבות אותה על כיסא מיוחד ומלבישות אותה בבגדים
העשויים מתכריכים - כדי להזכיר את יום המוות, לעורר בה הרהורי תשובה ולשוות למעמד
כולו מידה של יראה ורוממות. לאחר מכן הן שרות לפניה שירים מיוחדים שנתחברו לצורך
האירוע.
טקס דומה יחזור על עצמו בבוקר יום החתונה,
יום שבו הכלה - וגם החתן - צמה ורואה בו מעין יום כיפור קטן. פעם נוספת מגיעות
נשות הקהילה לבית הכלה, כדי לקלוע את שערות ראשה, כאשר הרבנית היא הראשונה למעשה
הקליעה. באירוע זה מעניקות הנשים לכלה
מתנות שונות, ולאחר מכן שרות שוב לפניה שירים לכבוד חתן וכלה.
שירי חתונה אלה רוויים בדברי שבח
לקב"ה, בדברי מוסר לכלה להקפיד על קיום המצוות ועל מילוי חובותיה כאישה
נשואה, ובדברי תפילה לגאולה ולביאת המשיח.
ספרי המוסר מאותה תקופה מזכירים גם שירים
מסוג אחר, שכללו דברי פריצות וניבול פה, ובעלי המוסר התרו בשומעי לקחם שיימנעו
מלשיר בחתונות שירים כאלה ויקפידו לשיר רק שירים ראויים וצנועים.
אין ספק שהעמדתה של הרבנית בראש הנשים
המלוות את הכלה, והלבשתה של הכלה בתכריכים, נועדו גם הן כדי למנוע מאירועי החתונה
להפוך לאירועים של קלות דעת ולטבוע בהם חותם של רצינות ויראת שמים.
אירועי החתונה נמשכים גם לאחריה, והנשים
מוליכות את הכלה בשירה ובריקודים במהלכם.
בקהילת וורמייזא במוצאי השבת שלאחר החתונה
הנשים המלוות שרות לא רק לפני הכלה, אלא גם לפני החתן: "והנשים, או הבתולה,
משוררים שירות הנעשים לכבוד חתן וכלה, והחתן והכלה יושבין שם ושומעין". [מנהגים
דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, מהדורת בנימין שלמה המבורגר ויצחק זימר, ב',
עמ' ס']
אירוע משמח - בן נולד. כבר שלושה ימים לפני
הברית מכריז השמש ברחוב העיר על טקס קליעת הנרות, ומזמין את נשות הקהילה לביתה של
היולדת. מיום זה ועד ליום הברית יגיעו הנשים לבית היולדת, יעסקו ברחיצה טקסית של
התינוק ובקליעת נרות להדלקה בבית הכנסת ביום הברית.
בלילה שלפני הברית מתכנסים בני הקהילה בבית
היולדת ומקיימים "ליל שימורים", שבו הם עורכים סעודה מיוחדת, קוראים
קריאת שמע ועוסקים בלימוד תורה ובקריאת קטעים מ-ספר הזוהר - מעשים שנועדו להגן על
התינוק מפני המזיקים. בלילה זה היה לנשים תפקיד מיוחד. בקהילות שונות ערכו בו
הנשים, וביניהן הרבנית, סעודה משלהן, והיו שקיימו בו תפילות מיוחדות. בכתב יד קדום
מן המאה ה-14 מציין: "נהגו הנשים להיות נעורות כל הלילה לשמור הנער כי חתן
דמים הוא, וחתן צריך שימור". [כתב יד מונטיפיורי 129, דף 66 ב']
ביום הברית עצמו היו הנשים שהביאו את
התינוק מביתו לבית הכנסת, שם נערכה הברית. ההליכה נתפסה כמעשה של מצווה, ומשום כך
נהגו הנשים להאריך עוד ועוד את הליכתן לבית הכנסת, ולא פעם אף עיכבו את טקס הברית
וננזפו ע"י הגברים.
תפקיד מרכזי נשמר לנשים בשורה של אירועים
שנמשכו כחודש לאחר הלידה, בין אם הייתה זו לידה של בן או של בת. בעת החדשה המוקדמת
נמנעה היולדת מלצאת מביתה במשך ארבעה שבועות לאחר הלידה בשל חולשתה הגופנית,
ובעיקר בשל האמונה שבתקופה זו היא צפויה לפגיעתם של שדים ומזיקים.
ההגנה על היולדת מפני המזיקים נעשתה כמובן
בידיהן של נשים. הן הקיפו את חדרה של היולדת בעיגול של נתֶר מה שהעניק לחודש שלאחר הלידה את הכינוי תקופת
"העיגול" (קראייז' ביידיש) והציבו בכל פתחיו קמעות שנועדו למנוע כניסת
מזיקים ושדים לתוכו.
הגדילה לעשות אישה מיוחדת ששהתה עם היולדת
בכל תקופת "העיגול", שימשה אותה ודאגה לכל צרכיה. ר' יוזפא, שמש קהילת
וורמייזא בן המאה ה-17, מספר: "בכל לילה מיום הלידה אישה העומדת אצלה בביתה
לשמשה לוקח חרב שלופה ומסבב בו את היולדת איזו סיבובים, ואומר איזו לחשים, כידוע
לנשים. וכן עושה כל לילה, ארבע שבועות מיום הלידה". [מנהגים דק"ק
וורמיישא, ב', עמ' קנ"ח]
עיסוק זה במאגיה, שעשוי להיראות לנו היום
נחות ובעייתי, היה באותם ימים חלק בלתי נפרד מהזרם המרכזי של העשייה הדתית, ואף
זיכה את בעליו במידה רבה של כבוד ויוקרה.
תקופת "העיגול" הסתיימה באירוע
חגיגי במיוחד - שבת יציאת היולדת - בה ערכו הנשים סדרה של אירועים וטקסים. הן שלחו
מנות ליולדת, ביקרו אותה ואכלו עמה סעודה שלישית. שיאו של היום היה בזמן תפילת שחרית,
אז יצאה היולדת מביתה בפעם הראשונה מאז הלידה לבית הכנסת. היא לבשה בגדים חגיגיים ומתחתיהם
התעטפה בתכריכים, ונשות הקהילה, כשהרבנית בראשן, הוליכו אותה לבית הכנסת. כאשר
הגיעה לבית הכנסת קיבלו אותה המתפללים בשירה, בניגון מיוחד של מילות התפילה שהיה
שמור להזדמנויות מסוג זה: "שמחים בצאתם וששים בבואם, עושים באימה רצון
קונם"; מלים שביטאו את תחושת ההקלה על שיצאה בשלום
מתקופת הלידה, ואת השמחה על שיבתה לחיק הקהילה ועל יכולתה לעשות זאת שוב את רצון
קונה בבית הכנסת.
דמותה של החזנית
במהלך ימי הביניים נבנו עזרות הנשים בקהילות
אשכנזיות רבות כשהן מופרדות לגמרי מבית הכנסת המרכזי שבו התפללו הגברים וממוקמות
במתחם אחר, או שנבנו בצמוד לבית הכנסת אך באופן כזה שרק פתח צר או חלונות קטנים
קישרו ביניהם.
במאה ה-16 החל להתרחש שינוי במגמה זו,
תחילה באשכנז (גרמניה וצפון צרפת) ולאחר מכן גם בפולין. בתי כנסת רבים עברו שיפוץ,
ולחלופין הוקמו בתי כנסת חדשים, באופן כזה שעזרות הנשים היו חלק בלתי נפרד מבית
הכנסת. ועדיין הקושי של הנשים לעקוב אחרי התפילה שהתנהלה בעזרת הגברים היה רב.
המרחק בין עזרת הנשים לעזרת הגברים הוסיף להיות משמעותי, המחיצות שנבנו בין שתי
העזרות מנעו קשר עין ביניהן, והיו גם בתי כנסת רבים שבהם הקשר בין שתי העזרות נעשה
באמצעות חלונות קטנים בלבד.
הנחיות שהשתמרו מקהילות שונות שיש לחזור על
הודעות חשובות שנאמרו בבית הכנסת פעם נוספת סמוך לעזרת הנשים, מלמדות שבדרך כלל
התקשו הנשים לשמוע את מה שנאמר מעברה האחר של המחיצה. בנוסף, התפילה נערכה בעברית,
שפה שרוב הנשים וחלק ניכר מן הגברים - לא הבינו.
מסתבר שהקושי שעמד בפני הנשים להשתלב
בתפילת הגברים ואף לצפות בה באופן מלא, דחף אותן ליצור דפוסים של תפילה נשית
עצמאית ונפרדת בעזרת הנשים. בבתי כנסת מן המאה ה-18, שהשתמרו בהם המושבים הישנים
בעזרת הנשים, התגלה שהשורה הסמוכה לעזרת הגברים פנתה דווקא לכיוון עזרת הנשים
והפנתה לעזרת הגברים את גבה. באופן זה כיוון התפילה של הנשים היה כלפי פנים עזרת
הנשים ולא לעבר עזרת הגברים.
במקורות נשמרה שורה של עדויות לפעילותן של
נשים חזניות בבית הכנסת, ובהן עדויות מימי הביניים ואף מן המאה ה-19 המלמדות על
רציפות התופעה. מתוך המקורות ניתן לשרטט קווים אחדים לדמותה של החזנית - הזאָגערקע או הפֿירזאָגערין כפי שכונתה ביידיש.
החזנית הייתה אישה מלומדת שהכירה היטב את
נוסח התפילה והבינה את פירושה, וגם ידעה להנעים זמירות ולשורר את התפילות ואת
הפיוטים שנאמרו בבית הכנסת. היא לימדה את יתר הנשים את נוסח התפילה והנחתה אותן
כיצד להתפלל, ובמקרים שעזרת הנשים הייתה מרוחקת דיה מעזרת הגברים או מנותקת ממנה,
הנחתה את תפילת הנשים במקביל לתפילת הגברים ולעתים גם בנפרד ממנה. יש מי שסובר
שרבות מתחינות הנשים, גם כאלה שהועלו מאוחר יותר על הכתב בידי גברים, התחברו
במקורן ע"י חזניות אלה. אותן נשים גם דרשו לעתים באוזני שאר הנשים דרשות
בענייני הלכה ומוסר.
דרשנית אחת כזו הייתה רבקה בת מאיר
טיקטינר, מחברת ספר המוסר "מינקת רבקה", שעל מצבתה משנת שס"ה 1605,
נכתב: "הייתה דורשת יום וליל לכל הנשים בכל קריה נאמנה".
קשה לקבוע עד כמה הייתה מציאותן של חזניות
כאלה תופעה שכיחה, אך ללא ספק היא הייתה תופעה מקובלת ומוכרת.
בית הכנסת לנשים
אחד המועדים שלגביהם נשמרו עדויות על
התכנסות של נשים לאמירת תפילות מיוחדות הוא תשעה באב, אז נאספו הנשים יחד לאמירת
קינות משותפת.
הזדמנות נוספת להתכנסות נשית מיוחדת הייתה
בשמיני עצרת.
בקהילת וורמייזא נהגו הנשים לערוך התכנסות
כזו בין תפילת מנחה של שמיני עצרת לבין תפילת ערבית של שמחת תורה.
מנהג נשים: "בין מנחה למעריב
הנ"ל, באים במלבושיהן היקרים והנאים הטובים שיש להם. ובאים בחצר החיצון של
בית הכנסת, ולפני פתח החיצון של בית הכנסת דנשים. ורוב הנשים, בפרט נשים בחורות
מחברים יד ליד, ובראשם נשי חתן תורה וחתן בראשית, והולכין בעיגול סביב סביב
ומשוררין יגדל, וזמירות שרגילין לשרור לכבוד חתן וכלה, והכול לכבוד התורה". [מנהגים
דק"ק וורמיישא, א', עמ' ר"כ]
לאחר מכן פרשו הגברים לעזרת הגברים והנשים
"הולכין לבית הכנסת שלהן". בעזרת הגברים ערכו הגברים מכירה פומבית של
המצוות לקראת השנה הבאה, וביניהן פתיחת ארון הקודש, הגבהת ספרי התורה וגלילתם.
ואילו הנשים ערכו מכירה פומבית מקבילה בבית הכנסת שלהן. אמנם המצוות שמכרו הנשים
היו שונות באופן מהותי מאלה שמכרו הגברים, ותאמו את אופי העשייה שיוחדה להן בחברה
המסורתית: ניקוי בית הכנסת, שאיבת מים לנטילת ידיים, קיפול מפות ספרי התורה והכנת
פתילות להדלקה בבית הכנסת. ממקורות שהשתמרו מקהילות שונות מתברר שהנשים היו להוטות
לקיים מצוות אלה, ואף היו נכונות לשלם בעבורן כסף רב.
עצמאותן של הנשים בניהול מצוות אלה באה
לידי ביטוי - בעצמאות כלכלית: "ודמי מצוות אינן באין לידי הגבאי צדקה, רק
הנשים מחזיקות דמיהן לעצמן ועושין שתי נשים צדקניות לגבאות עליהן, והמה קונין
שעווה, ומדליקין נרות בבית הכנסת דנשים כל השנה כולה". [מנהגים דק"ק
וורמיישא, עמ' ר"כ-רכ"א]
צדקה
הנשים האשכנזיות פעלו כגבאיות לא רק במסגרת
בית הכנסת הנשי, אלא גם במסגרת מפעלי הצדקה והחסד הקהילתיים. חלקן מונו לתפקידן
ע"י הנהגת הקהילה ופעלו לצד מוסדותיה הרשמיים, וחלקן פעלו באופן פרטי ועצמאי.
הנהגות הקהילות השונות עשו מאמץ אמיתי
לדאוג לצורכיהם של העניים והנזקקים. כחלק מהמאמץ זה מונו בקהילות, לצד גבאי הצדקה,
גם גבאיות צדקה, שמילאו תפקיד חשוב באיסוף התרומות מן הנשים ובחלוקתן לעניות, וגם
זכו להערכה רבה מן הציבור.
עם זאת, ניתן לזהות ביטויים למתח שהתקיים
בין ההנהגה הנשית בקהילה לבין הנהגתה הגברית הרשמית. תקנות רבות שנשתמרו מקהילות
שונות מלמדות על כך שהגבאים הטילו פיקוח הדוק על הגבאיות ומנעו מהן לחלק את הכסף לעניים
כראות עיניהן. הגבאיות נדרשו לתת לגבאים דין וחשבון מפורט על הכספים שאספו, והיו
מקומות שבהם הגבאים אף נעלו את קופות הצדקה שלהן במפתחות מיוחדים כדי שלא תוכלנה
לפתוח אותן בעצמן.
תקנות אלה אולי מקוממות, אך במונחי התקופה
ההיא ניתן לכל הפחות להבין את שורשיהן. מפתיע יותר לגלות תקנות שהגבילו לא רק את
יכולתן של הגבאיות לחלק את הכספים שגבו עפ"י הבנתן, אלא גם את יכולתן לגבות
כספים באופן חופשי.
קהילות שונות תיקנו תקנות שצמצמו את
המקומות ואת הזמנים שבהם הותר לגבאיות לאסוף כספים לצדקה, על אף שבכך פגעו בהכנסות
של קופת הצדקה. ההסבר שניתן לכך בתקנות קהילת פוזנא היה שהגבאיות נוהגות בתקיפות
רבה מדי ומביישות את מי שמסרבים לתרום: "וביותר הנשים העומדות על מפתן העזרה
ואינן מניחות לאיש לצאת עד שלא ישלש לקופה. ולפעמים גם מזלזלות בנשים ובזו הלשון
פונות הן: לדבר אכילה יש לכן מעות ולשלשל לא? אוי לאותה חרפה. וכן לא יעשה". [פנקס
הכשרים של פוזנא, מהדורת דב אברון, ס"י תמ"ו]
הסבר אחד שאפשר לתת להאשמה זו שהוטחה
בגבאיות הוא שלא היה הבדל של ממש בין התנהגותן לבין התנהגותם של הגבאים הגברים,
אלא שבשל הציפיות השונות של החברה מנשים ומגברים נתן הממסד הגברי פרשנות שונה
למעשיהם הדומים. מה שהוערך כתקיפות ראויה כאשר נעשה ע"י גבר, נתפס כתוקפנות,
כעזות מצח וכחוצפה כאשר נעשה ע"י אישה, שממנה ציפו לנהוג בצניעות ובהכנעה.
הגבאיות פעלו בתקיפות רבה יותר מזו של הגבאים
בשל תחושת שליחות מיוחדת בשירותן של הנשים העניות בקהילה - היתומות, האלמנות
והמשרתות - שהיו החוליה החלשה בחברה, ושבמסגרת הקהילה המסורתית הפטריארכלית חסרו
את הגבר שיגן עליהן ושידאג לצורכיהן.
יש עדויות רבות לכך שהנשים העניות קופחו
במסגרת חלוקת הצדקה שנעשתה ע"י פרנסי הקהילה, וסביר להניח שהגבאיות ראו עצמן
מחויבות לצאת להגנתן ולהיות להן למשענת.
בתקנה אחרת מקהילת פוזנא, רומזים פרנסי
הקהילה שדחיקת רגליהן של הגבאיות נובעת מכך שהצלחתן בגביית הכספים באה על חשבון
קופת הצדקה הרשמית של הקהילה.
הגבאיות יכלו לזכות בהערכה ובכבוד מצד הפרנסים כל עוד
לא היוו איום עליהם, אך משעה שהצלחתן הייתה רבה מדי נעשו ניסיונות לצמצם את כוחן
ואת סמכותן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה